גן עדן, גיהנום והחטא הקדמון

״אתה טיפש. אתה שפל. אתה לא יודע מה טוב עבורך. אתה שטחי, אנוכי וחלש אופי. אתה כישלון!״.

אילו האנשים הקרובים ללבכם ומוריכם היו יורים לעבריכם, ללא הצדקה, הערות אלו על בסיס יום-יומי, כיצד הייתם מגיבים? האם הייתם מפתחים ביטחון ביכולתכם להצליח וביכולתכם לשפוט בין טוב ורע? האם הייתם מרגישים אשמה? האם הייתם הופכים לבוגרים אחראים ובריאים? מחקרים פסיכולוגיים וסוציולוגיים מורים שאנשים הנחשפים לביקורת שלילית קבועה מפתחים הפרעות אישיות, תסביכי נחיתות והלקאה עצמית, וחווים קשיים ביצירת קשרים חברתיים. אך האם רק פעולה ישירה מבחוץ יכולה להוביל לתוצאות אלו, או שגם הזדהות עם אמונות דתיות ותפישות מוסריות מסוימות עלולה להוביל לתופעות דומות?

וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי

החטא הקדמון – יאן ברויגל האב ופטר פאול רובנס – Wikipedia

את הדיון היום אתחיל מהצגת רעיון החטא הקדמון. במטאפיסיקה ובקוסמולוגיה המונותאיסטית (יהדות, נצרות ואיסלאם) מסופר שאלוהים ברא את היקום, את הצמחים והחיות, ואת אדם וחוה שיכן בגן עדן. במצבם הראשוני, אדם וחוה לא נבדלו בהרבה מיתר החיות — הם הסתובבו במערומיהם, היו תמימים ועיוורים למצבם וקיבלו את צו האלוהים ללא ספקות. רק לאחר שהנחש (שליח השטן) שיטה בהם לאכול מפרי עץ הדעת, נפקחו עיניהם למציאות שסביבם בקבלם תבונה ותודעה חושית ברורה. אלוהים, לצערו של הזוג הצעיר, לא קיבל את מעשה האכילה בקלילות ושפטם לגלות מגן עדן ולעונשים נוספים. גן עדן אופיין כמקום על-זמני בו חיים לנצח, ולכן בגלותם לעולם המוחשי המשתנה והמתכלה, הפכו אדם וחוה לבני-תמותה. עבור הדתות המונותאיסטיות, חטא אכילת פרי עץ הדעת נתפש כחטא הקדמון של האנושות — חטא שבגינו נענשו כל צאצאי אדם וחוה עוד בטרם היוולדם. כל דת פיתחה מכלול משמעויות ייחודי שהוענק לחטא הקדמון וכולן הציעו עקרונות מוסר, שאם נפעל על פיהן נזכה לגמול, ואם לא, לעונש.

בראשית פרק ג

(א) וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן.  (ב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-הַנָּחָשׁ:  מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל.  (ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן–אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ:  פֶּן-תְּמֻתוּן.  (ד) וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה:  לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן.  (ה) כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע.  (ו) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל.  (ז) וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.  (ח) וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן–לְרוּחַ הַיּוֹם; וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים, בְּתוֹךְ, עֵץ הַגָּן.  (ט) וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה.  (י) וַיֹּאמֶר, אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן; וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא.  (יא) וַיֹּאמֶר–מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי עֵירֹם אָתָּה; הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ–אָכָלְתָּ.  (יב) וַיֹּאמֶר, הָאָדָם:  הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל.  (יג) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה, מַה-זֹּאת עָשִׂית; וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל.  (יד) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ.  (טו) וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ:  הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב.  {ס}

(טז) אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ–בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ.  {ס}  

(יז) וּלְאָדָם אָמַר, כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ–אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.  (יח) וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה.  (יט) בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב.  (כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה:  כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל-חָי.  (כא) וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ, כָּתְנוֹת עוֹר–וַיַּלְבִּשֵׁם.  {פ}

(כב) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם. (כג) וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים, מִגַּן-עֵדֶן–לַעֲבֹד, אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם.  (כד) וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.  {ס}

הסיפור הנוצרי

היות ובמדינות המערב הדת הדומיננטית (מבחינת כמות מאמינים ומבחינת השפעה תרבותית) היא הנצרות, אתמקד בפוסט זה בהצגת הפרדיגמה הנוצרית ואסביר כיצד היא משפיעה על יכולתנו לאמץ מערכת תזונתית נכונה.

המטאפיסיקה הנוצרית מתחילה ממספר הנחות יסוד. קיימים שלושה יקומים נפרדים: ״המוחשי״, שעל כדור הארץ, המשתנה תמידית, שאינו מושלם, ובו מתקיימים היצורים החיים. ״העליון״, שבגן העדן, בו קיים רק טוב נצחי ומושלם ובו שוכנות נשמות הצדיקים לאחר מותם. ו״התחתון״, שבגיהנום, בו מתקיים הרע הנצחי והשפל ביותר, המשכן את נשמות החוטאים. אלוהים, כבורא עולם, נתפש כישות כל-יכולה וכל-יודעת, השולטת בכל ושופטת את בני האדם — הנבחרים והצדיקים זוכים לחיי נצח מאושרים בגן עדן, בעוד שהחוטאים נענשים בחיי סבל נצחיים בגיהנום.

האפיסטמולוגיה הנוצרית סברה, שעל פי טבעו, האדם הפשוט נבער מדעת בענייני אמת ומוסר ברודפו אחר מותרות ותענוגות חומריים. מפאת בורות זו, אנו נדרשים למלא את חוקי האל מתוך אמונה עיוורת וללא ספקות.

בין התפישה הנוצרית לזו האפלטונית ניתן לזהות נקודות דמיון רבות — כפי שבא לידי ביטוי בחלוקת היקומים למושלם מול מתכלה, ומוגבלות התודעה והחושים. הייחוד שמציגה הפרדיגמה הנוצרית מגיע דווקא בפן המוסרי. בניגוד לאתיקה היוונית, שהתאפיינה באהבת החיים וביכולת האדם לדעת את הטוב, האתיקה הנוצרית שללה רעיונות אלה מכל וכל. לא רק שהאדם נתפש כמוגבל ביכולתו התבונית, החטא הקדמון הפכו לחוטא כתכונה מטאפיסית. עבור הנוצרי האדוק, חיים טובים וראויים אפשריים רק בגן עדן וכל פעולה המקדמת את החיים בעולם המוחשי נחשבת לחטא כיוון שהיא מקדמת את חיי החומר. אם נסקור את שבעת החטאים הנוצריים, נקל לראות שהם חובקים את כל מובני הקיום המוחשי: גרגרנות, חמדנות, כעס, עצלות, גאווה, קנאה ותאוות בשרים. הנצרות יוצאת נגד חשקים גופניים וביטויים רגשיים כציווי גורף ומקדמת שפלות רוח, סגפנות, והימנעות מכל הנאה גופנית ורגשית.

השילוש ״הקדוש״

השילוש הקדוש – לוקאס קראנך האב – Wikipedia

ההסבר שהעניקה הנצרות לעליונות תפישת הסגפנות קשור באופן ישיר לאמונה בחטא הקדמון ובישו המושיע. על פי הסיפור המקובל, ישו נבחר על ידי אלוהים להפיץ את תורת האמת. באופן לא מפתיע, בני האדם, בהיותם חוטאים מלידה ורודפי תענוגות, סירבו לאמץ את בשורתו והמשיכו לחטוא. הגרוע הוא, שלא רק שהתמידו ברדיפת התענוגות, הם הקריבו את ישו, שליח אלוהים, בעבור חופן זהובים. ישו עֻנָּהוהוצלב, אך בשל טבעו המושלם קיבל את הבגידה ללא כעס. ואז, בשל אמונתו העיוורת והבלתי מתפשרת ברצון האל, אלוהים החזיר אותו לחיים והפכו לאלוהי. מוסר ההשכל שהכנסייה מקדמת מסיפור אגדה זה שזור בעקרון החטא הקדמון. ישו זכה לאלוהות, כיוון שקיבל מרצון את עינויי הגוף למען קיום צו האל. על אותו בסיס, הכנסייה טענה, שיש לייסר את גופנו ונפשנו בעודנו בחיים (כפי שעשה ישו), במטרה לזכות בחיי נצח לאחר המוות. גדלות רוחנית ומוסרית חדלה להיות מזוהה עם ערכים כמצוינות, חכמה, חוזק ויופי. הפרדיגמה הנוצרית העלתה על נס תכונות כציות, ביטול עצמי, הימנעות מכל צורת עונג גופני (מין, מזון וממון) ואת הרצון לשאת סבל, וטענה שהן הכרחיות לגאולת הנפש. לרְאָיָה, הנזירים הנוצרים, הנחשבים כראשונים במעלתם בצדיקותם, מחויבים בתנאי מחיה קשים במיוחד: החל מהימנעות ממין, מיטות נוחות, ביגוד יפה, חפצים אישיים, מזון מפואר, ואכילה מרובה; וכלה בתעניות, הכאה עצמית ותחושת אשם תמידית. אמות המידה שלפני כן נתפשו טובות, הפכו רעות, ולהפך. היוונים קידשו את היפה והמוצלח והנוצרים את המכוער והכושל; היוונים אהבו את החיים והנוצרים את החיים אחרי המוות; היוונים התענגו והנוצרים התענו; היוונים ביקשו תבונה והנוצרים ציות…

7 – 13 = חטא

בעולם המקדש סגפנות ומזהה את עינוגי הגוף עם חטא, אין תמה שהנאה מאכילה עלולה לעורר רגשות אשם המובילים להפרעות פסיכולוגיות ותזונתיות כגון: בעיות דימוי גוף, אנורקסיה ובולמיה. תחושת אשם הנובעת מחווית עונג היא בדיוק מה שהנצרות מבקשת לייצר, אך האם תחושת אשם זו מוצדקת? האם עצם חווית העונג אכן מעניקה לחיינו ממד שלילי?

הדתות המונותאיסטיות האורתודוכסיות אימצו גישה אנטי-חומרית מובהקת. על סמך סיפורי הנסים התנ״כיים (שאינם ודאיים יותר מקסמי הארי פוטר), הן החליטו שתענוגות הגוף הם חטא ראוי לגינוי. האדם המאמין התבקש לערוך טבלאות בהן יתעד את מספר חטאיו אל מול מספר הצדקות והסיגופים שעבר כדי לכפר עליהם. אם מספר החטאים רב יותר, הוא ילך לגיהנום, ואם הצדקות והסיגופים רבים יותר הוא יגיע לגן עדן. המצב המתואר נשמע דיי מגוחך, בהיותו גובל בניהול חשבונות דמיוני למצב טהרת הנפש, אך הבעיה היא שרבים סביבנו מבצעים חישובים אלה דרך קבע. לא אחת שמעתי אנשים מבטאים תסכול כיוון שחטאו באופן אכילתם: ״כמה קלוריות יש בעוגה הזאת? 800?! אוי לא, אני צריך ללכת למכון לרוץ שעה וחצי״. או מישהי אחר שאמרה: ״או מיי גוד, בזמן האחרון אכלתי כל כך הרבה ג׳אנק. כאילווווו, אני חיייייייבת לעשות צום ניקוי רעלים״אבל אחד המשפטים שנחקקו בזיכרוני יותר מכל היה סטטוס פייסבוק שכתבה חברה שעובדת כמאמנת כושר ואָמוּנה על מצבם הגופני והנפשי של מתאמניה. היא כתבה:

״ודרך אגב עכשיו אחרי ארוחת החג מומלץ במיוחד לעשות כל תרגיל אפשרי! ולא רק לידיים… אפילו סתם להרגשה המצפונית הטובה 😉 ״.

לכאורה, הדברים נאמרו תוך משב התבדחות, אבל כמו שכולנו שמענו פעמים רבות, בכל צחוק יש מידה של אמת, והעצוב הוא שאנשים רבים אכן חשים דכדוך תהומי בעקבות אכילה המוגדרת בעיניהם כנהנתנית מדי. העיסוק המתמיד בספירת קלוריות ואחוזי שומן החליף את טבלת החטאים הנוצרית. במקום לחשב את היחס בין חטאים וצדקות, עברנו לחשב את היחס בין קלוריות נכנסות וקלוריות שנשרפו באימונים, ואם איננו שומרים על יחס הולם אנו מרגישים שביצענו פשע ללא כפרה שמחייב ״לנקות״ את הגוף על ידי דיאטות רעב ואימונים אובססיביים.

אל תבינו לא נכון, אינני אומר, שעלינו לזנוח את חישוב צריכת המזון ואת שמירת הכושר, אולם עלינו לבצעם תוך הימנעות מתחושת האשם התמידית שחלקנו שרויים בה. עלינו להבין שלא כל הנאה ממזון מזיקה ושהתמדה באמונה זו סופה להוביל לבעיות פסיכולוגיות וגופניות. מכל התכתיבים ההזויים והנוקשים שהציגו הדתות המונותאיסטיות, תחושת האשם התמידית היא אחת מהגרועות ביותר. אין ספק, שיכולת מידתית לחוש אשם חיונית להתפתחות אישית תקינה ולזיהוי התנהגויות שליליות, אך יש הבדל גדול בין אשם נקודתי לבין אשם כמאפיין קיומי — הראשון זמני וניתן למניעה ואילו השני מחובר לצווארנו כמשקולת עד מותנו. כפי שהעלנו בדיוננו הקודם בדבר נהנתנות ואיפוק, פעולה על פי עקרון העונג היא תופעה טבעית לגוף ונפש האדם, ולכן הניסיון להתנגד לה באופן גורף יוצר דיסוננס קוגניטיבי המוביל להרס הדימוי העצמי ולקשיים במימוש מטרותינו. אפשר להבין אדם שבוחר לסבול זמנית כדי לממש ערך חשוב יותר, אך איזה אדם תבוני ושפוי יבחר לסבול, בכוונה תחילה, למען הסבל לבדו?

בפוסט זה בחנו מה קורה כאשר אדם שואף, באופן מוחלט, לממש את תפישת הפילוסופיה המהותנית המקדמת את העולם הרוחני על פני החומרי. בפוסט הבא, נדלג כ 1800 שנים לעידן המודרני ונציג את גישת הפוזיטיביזם הלוגי, שהעניקה קדימות מוחלטת לעולם החומרי על פני הרוחני.

Religion-Table

מקורות:
[1] בראשית פרק ג: http://www.mechon-mamre.org/i/t/t0103.htm
[2] תסביך נחיתות: http://goo.gl/ZnUubp
[3] החטא הקדמון: http://en.wikipedia.org/wiki/Original_sin
[4] http://en.wikipedia.org/wiki/Total_depravity
[5] שבעת החטאים: http://goo.gl/5fo4ZO
[6] השילוש הקדוש: http://goo.gl/tE36kW
[7] סמליות מספרים בתורה: http://goo.gl/Dt1bLu
 
אלוהים, אתיקה, גיהנום, גן עדן, דת, החטא הקדמון, ייסורים, מוסר, מצפון, ניקוי רעלים, נצרות, סמליות מספרים, צום, שבעת החטאים, תזונה, תחושת אשם, תסביך נחיתות, תענית
Previous Post
נהנתנות ואיפוק ביוון העתיקה (חלק ב׳)
Next Post
ברוכים הבאים לעידן המדע

Related Posts

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

Fill out this field
Fill out this field
Please enter a valid email address.

״אתה טיפש. אתה שפל. אתה לא יודע מה טוב עבורך. אתה שטחי, אנוכי וחלש אופי. אתה כישלון!״.

אילו האנשים הקרובים ללבכם ומוריכם היו יורים לעבריכם, ללא הצדקה, הערות אלו על בסיס יום-יומי, כיצד הייתם מגיבים? האם הייתם מפתחים ביטחון ביכולתכם להצליח וביכולתכם לשפוט בין טוב ורע? האם הייתם מרגישים אשמה? האם הייתם הופכים לבוגרים אחראים ובריאים? מחקרים פסיכולוגיים וסוציולוגיים מורים שאנשים הנחשפים לביקורת שלילית קבועה מפתחים הפרעות אישיות, תסביכי נחיתות והלקאה עצמית, וחווים קשיים ביצירת קשרים חברתיים. אך האם רק פעולה ישירה מבחוץ יכולה להוביל לתוצאות אלו, או שגם הזדהות עם אמונות דתיות ותפישות מוסריות מסוימות עלולה להוביל לתופעות דומות?

וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי

החטא הקדמון – יאן ברויגל האב ופטר פאול רובנס – Wikipedia

את הדיון היום אתחיל מהצגת רעיון החטא הקדמון. במטאפיסיקה ובקוסמולוגיה המונותאיסטית (יהדות, נצרות ואיסלאם) מסופר שאלוהים ברא את היקום, את הצמחים והחיות, ואת אדם וחוה שיכן בגן עדן. במצבם הראשוני, אדם וחוה לא נבדלו בהרבה מיתר החיות — הם הסתובבו במערומיהם, היו תמימים ועיוורים למצבם וקיבלו את צו האלוהים ללא ספקות. רק לאחר שהנחש (שליח השטן) שיטה בהם לאכול מפרי עץ הדעת, נפקחו עיניהם למציאות שסביבם בקבלם תבונה ותודעה חושית ברורה. אלוהים, לצערו של הזוג הצעיר, לא קיבל את מעשה האכילה בקלילות ושפטם לגלות מגן עדן ולעונשים נוספים. גן עדן אופיין כמקום על-זמני בו חיים לנצח, ולכן בגלותם לעולם המוחשי המשתנה והמתכלה, הפכו אדם וחוה לבני-תמותה. עבור הדתות המונותאיסטיות, חטא אכילת פרי עץ הדעת נתפש כחטא הקדמון של האנושות — חטא שבגינו נענשו כל צאצאי אדם וחוה עוד בטרם היוולדם. כל דת פיתחה מכלול משמעויות ייחודי שהוענק לחטא הקדמון וכולן הציעו עקרונות מוסר, שאם נפעל על פיהן נזכה לגמול, ואם לא, לעונש.

בראשית פרק ג

(א) וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן.  (ב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-הַנָּחָשׁ:  מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל.  (ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן–אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ:  פֶּן-תְּמֻתוּן.  (ד) וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה:  לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן.  (ה) כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע.  (ו) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל.  (ז) וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.  (ח) וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן–לְרוּחַ הַיּוֹם; וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים, בְּתוֹךְ, עֵץ הַגָּן.  (ט) וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה.  (י) וַיֹּאמֶר, אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן; וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא.  (יא) וַיֹּאמֶר–מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי עֵירֹם אָתָּה; הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ–אָכָלְתָּ.  (יב) וַיֹּאמֶר, הָאָדָם:  הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל.  (יג) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה, מַה-זֹּאת עָשִׂית; וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל.  (יד) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ.  (טו) וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ:  הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב.  {ס}

(טז) אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ–בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ.  {ס}  

(יז) וּלְאָדָם אָמַר, כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ–אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.  (יח) וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה.  (יט) בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב.  (כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה:  כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל-חָי.  (כא) וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ, כָּתְנוֹת עוֹר–וַיַּלְבִּשֵׁם.  {פ}

(כב) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם. (כג) וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים, מִגַּן-עֵדֶן–לַעֲבֹד, אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם.  (כד) וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.  {ס}

הסיפור הנוצרי

היות ובמדינות המערב הדת הדומיננטית (מבחינת כמות מאמינים ומבחינת השפעה תרבותית) היא הנצרות, אתמקד בפוסט זה בהצגת הפרדיגמה הנוצרית ואסביר כיצד היא משפיעה על יכולתנו לאמץ מערכת תזונתית נכונה.

המטאפיסיקה הנוצרית מתחילה ממספר הנחות יסוד. קיימים שלושה יקומים נפרדים: ״המוחשי״, שעל כדור הארץ, המשתנה תמידית, שאינו מושלם, ובו מתקיימים היצורים החיים. ״העליון״, שבגן העדן, בו קיים רק טוב נצחי ומושלם ובו שוכנות נשמות הצדיקים לאחר מותם. ו״התחתון״, שבגיהנום, בו מתקיים הרע הנצחי והשפל ביותר, המשכן את נשמות החוטאים. אלוהים, כבורא עולם, נתפש כישות כל-יכולה וכל-יודעת, השולטת בכל ושופטת את בני האדם — הנבחרים והצדיקים זוכים לחיי נצח מאושרים בגן עדן, בעוד שהחוטאים נענשים בחיי סבל נצחיים בגיהנום.

האפיסטמולוגיה הנוצרית סברה, שעל פי טבעו, האדם הפשוט נבער מדעת בענייני אמת ומוסר ברודפו אחר מותרות ותענוגות חומריים. מפאת בורות זו, אנו נדרשים למלא את חוקי האל מתוך אמונה עיוורת וללא ספקות.

בין התפישה הנוצרית לזו האפלטונית ניתן לזהות נקודות דמיון רבות — כפי שבא לידי ביטוי בחלוקת היקומים למושלם מול מתכלה, ומוגבלות התודעה והחושים. הייחוד שמציגה הפרדיגמה הנוצרית מגיע דווקא בפן המוסרי. בניגוד לאתיקה היוונית, שהתאפיינה באהבת החיים וביכולת האדם לדעת את הטוב, האתיקה הנוצרית שללה רעיונות אלה מכל וכל. לא רק שהאדם נתפש כמוגבל ביכולתו התבונית, החטא הקדמון הפכו לחוטא כתכונה מטאפיסית. עבור הנוצרי האדוק, חיים טובים וראויים אפשריים רק בגן עדן וכל פעולה המקדמת את החיים בעולם המוחשי נחשבת לחטא כיוון שהיא מקדמת את חיי החומר. אם נסקור את שבעת החטאים הנוצריים, נקל לראות שהם חובקים את כל מובני הקיום המוחשי: גרגרנות, חמדנות, כעס, עצלות, גאווה, קנאה ותאוות בשרים. הנצרות יוצאת נגד חשקים גופניים וביטויים רגשיים כציווי גורף ומקדמת שפלות רוח, סגפנות, והימנעות מכל הנאה גופנית ורגשית.

השילוש ״הקדוש״

השילוש הקדוש – לוקאס קראנך האב – Wikipedia

ההסבר שהעניקה הנצרות לעליונות תפישת הסגפנות קשור באופן ישיר לאמונה בחטא הקדמון ובישו המושיע. על פי הסיפור המקובל, ישו נבחר על ידי אלוהים להפיץ את תורת האמת. באופן לא מפתיע, בני האדם, בהיותם חוטאים מלידה ורודפי תענוגות, סירבו לאמץ את בשורתו והמשיכו לחטוא. הגרוע הוא, שלא רק שהתמידו ברדיפת התענוגות, הם הקריבו את ישו, שליח אלוהים, בעבור חופן זהובים. ישו עֻנָּהוהוצלב, אך בשל טבעו המושלם קיבל את הבגידה ללא כעס. ואז, בשל אמונתו העיוורת והבלתי מתפשרת ברצון האל, אלוהים החזיר אותו לחיים והפכו לאלוהי. מוסר ההשכל שהכנסייה מקדמת מסיפור אגדה זה שזור בעקרון החטא הקדמון. ישו זכה לאלוהות, כיוון שקיבל מרצון את עינויי הגוף למען קיום צו האל. על אותו בסיס, הכנסייה טענה, שיש לייסר את גופנו ונפשנו בעודנו בחיים (כפי שעשה ישו), במטרה לזכות בחיי נצח לאחר המוות. גדלות רוחנית ומוסרית חדלה להיות מזוהה עם ערכים כמצוינות, חכמה, חוזק ויופי. הפרדיגמה הנוצרית העלתה על נס תכונות כציות, ביטול עצמי, הימנעות מכל צורת עונג גופני (מין, מזון וממון) ואת הרצון לשאת סבל, וטענה שהן הכרחיות לגאולת הנפש. לרְאָיָה, הנזירים הנוצרים, הנחשבים כראשונים במעלתם בצדיקותם, מחויבים בתנאי מחיה קשים במיוחד: החל מהימנעות ממין, מיטות נוחות, ביגוד יפה, חפצים אישיים, מזון מפואר, ואכילה מרובה; וכלה בתעניות, הכאה עצמית ותחושת אשם תמידית. אמות המידה שלפני כן נתפשו טובות, הפכו רעות, ולהפך. היוונים קידשו את היפה והמוצלח והנוצרים את המכוער והכושל; היוונים אהבו את החיים והנוצרים את החיים אחרי המוות; היוונים התענגו והנוצרים התענו; היוונים ביקשו תבונה והנוצרים ציות…

7 – 13 = חטא

בעולם המקדש סגפנות ומזהה את עינוגי הגוף עם חטא, אין תמה שהנאה מאכילה עלולה לעורר רגשות אשם המובילים להפרעות פסיכולוגיות ותזונתיות כגון: בעיות דימוי גוף, אנורקסיה ובולמיה. תחושת אשם הנובעת מחווית עונג היא בדיוק מה שהנצרות מבקשת לייצר, אך האם תחושת אשם זו מוצדקת? האם עצם חווית העונג אכן מעניקה לחיינו ממד שלילי?

הדתות המונותאיסטיות האורתודוכסיות אימצו גישה אנטי-חומרית מובהקת. על סמך סיפורי הנסים התנ״כיים (שאינם ודאיים יותר מקסמי הארי פוטר), הן החליטו שתענוגות הגוף הם חטא ראוי לגינוי. האדם המאמין התבקש לערוך טבלאות בהן יתעד את מספר חטאיו אל מול מספר הצדקות והסיגופים שעבר כדי לכפר עליהם. אם מספר החטאים רב יותר, הוא ילך לגיהנום, ואם הצדקות והסיגופים רבים יותר הוא יגיע לגן עדן. המצב המתואר נשמע דיי מגוחך, בהיותו גובל בניהול חשבונות דמיוני למצב טהרת הנפש, אך הבעיה היא שרבים סביבנו מבצעים חישובים אלה דרך קבע. לא אחת שמעתי אנשים מבטאים תסכול כיוון שחטאו באופן אכילתם: ״כמה קלוריות יש בעוגה הזאת? 800?! אוי לא, אני צריך ללכת למכון לרוץ שעה וחצי״. או מישהי אחר שאמרה: ״או מיי גוד, בזמן האחרון אכלתי כל כך הרבה ג׳אנק. כאילווווו, אני חיייייייבת לעשות צום ניקוי רעלים״אבל אחד המשפטים שנחקקו בזיכרוני יותר מכל היה סטטוס פייסבוק שכתבה חברה שעובדת כמאמנת כושר ואָמוּנה על מצבם הגופני והנפשי של מתאמניה. היא כתבה:

״ודרך אגב עכשיו אחרי ארוחת החג מומלץ במיוחד לעשות כל תרגיל אפשרי! ולא רק לידיים… אפילו סתם להרגשה המצפונית הטובה 😉 ״.

לכאורה, הדברים נאמרו תוך משב התבדחות, אבל כמו שכולנו שמענו פעמים רבות, בכל צחוק יש מידה של אמת, והעצוב הוא שאנשים רבים אכן חשים דכדוך תהומי בעקבות אכילה המוגדרת בעיניהם כנהנתנית מדי. העיסוק המתמיד בספירת קלוריות ואחוזי שומן החליף את טבלת החטאים הנוצרית. במקום לחשב את היחס בין חטאים וצדקות, עברנו לחשב את היחס בין קלוריות נכנסות וקלוריות שנשרפו באימונים, ואם איננו שומרים על יחס הולם אנו מרגישים שביצענו פשע ללא כפרה שמחייב ״לנקות״ את הגוף על ידי דיאטות רעב ואימונים אובססיביים.

אל תבינו לא נכון, אינני אומר, שעלינו לזנוח את חישוב צריכת המזון ואת שמירת הכושר, אולם עלינו לבצעם תוך הימנעות מתחושת האשם התמידית שחלקנו שרויים בה. עלינו להבין שלא כל הנאה ממזון מזיקה ושהתמדה באמונה זו סופה להוביל לבעיות פסיכולוגיות וגופניות. מכל התכתיבים ההזויים והנוקשים שהציגו הדתות המונותאיסטיות, תחושת האשם התמידית היא אחת מהגרועות ביותר. אין ספק, שיכולת מידתית לחוש אשם חיונית להתפתחות אישית תקינה ולזיהוי התנהגויות שליליות, אך יש הבדל גדול בין אשם נקודתי לבין אשם כמאפיין קיומי — הראשון זמני וניתן למניעה ואילו השני מחובר לצווארנו כמשקולת עד מותנו. כפי שהעלנו בדיוננו הקודם בדבר נהנתנות ואיפוק, פעולה על פי עקרון העונג היא תופעה טבעית לגוף ונפש האדם, ולכן הניסיון להתנגד לה באופן גורף יוצר דיסוננס קוגניטיבי המוביל להרס הדימוי העצמי ולקשיים במימוש מטרותינו. אפשר להבין אדם שבוחר לסבול זמנית כדי לממש ערך חשוב יותר, אך איזה אדם תבוני ושפוי יבחר לסבול, בכוונה תחילה, למען הסבל לבדו?

בפוסט זה בחנו מה קורה כאשר אדם שואף, באופן מוחלט, לממש את תפישת הפילוסופיה המהותנית המקדמת את העולם הרוחני על פני החומרי. בפוסט הבא, נדלג כ 1800 שנים לעידן המודרני ונציג את גישת הפוזיטיביזם הלוגי, שהעניקה קדימות מוחלטת לעולם החומרי על פני הרוחני.

Religion-Table

מקורות:
[1] בראשית פרק ג: http://www.mechon-mamre.org/i/t/t0103.htm
[2] תסביך נחיתות: http://goo.gl/ZnUubp
[3] החטא הקדמון: http://en.wikipedia.org/wiki/Original_sin
[4] http://en.wikipedia.org/wiki/Total_depravity
[5] שבעת החטאים: http://goo.gl/5fo4ZO
[6] השילוש הקדוש: http://goo.gl/tE36kW
[7] סמליות מספרים בתורה: http://goo.gl/Dt1bLu
 

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

Fill out this field
Fill out this field
Please enter a valid email address.