בחזרה לעתיד 1: אפלטון

If my calculations are correct, when this baby hits 88mph… you’re gonna see some serious shit.

 

מבין ההרפתקאות השונות שעוד לא מומשו ושובות את דמיוננו יותר מכל, מסע בזמן יהיה חלומם הרטוב של רבים. מי לא חשב על ביקור בשבעת פלאי העולם העתיק, לחזות במהפך האבולוציוני בו נוצר האדם מהקוף, לשמוע את נאומי הפילוסופים היוונים ברחובות אתונה, לראות את ניוטון מפנים את עקרון כוח הכבידה לאחר שהתפוח נפל על ראשו, לגלות את מה שעוד לא קרה ולשנות את מה שכן. מכונת זמן, כנראה שלא תומצא בשנים הקרובות (אם בכלל), אבל רצוננו להבין ולהיות אדונים לגורלנו מוביל אנשי מדע ורוח לחתור למילוי כמיהה זו. ולכן, גם אם באופן מעשי הדבר אינו אפשרי, בסדרת הפוסטים הקרובה ננוע באופן עיוני במרחבי הזמן לתקופות שונות בהיסטוריה, כדי להבין את אמות המידה ששימשו את האנושות בניסיונה להפיח הגיון בעולם התזונה.

בבחננו את הפרדיגמות המקובלות בכל תקופה נתמקד במספר נושאים: נשאל מה היו המקורות לידע תקף; מה היו המטרות המוסריות האידאליות; נזהה את האמצעים למימושן; באיזה שלב בחייו יוכל האדם לממשן; ואם ניתנה קדימות כלשהי לגוף או לנשמה. כלומר, נבחן תפיסות מטאפיזיות, אפיסטמולוגיות ומוסריות ונקשר אותן לתחום התזונה.

דע את עצמך

מעל שער מקדש אפולון בעיר דלפי נחקקה באבן סיסמא קצרה בעלת משמעות גדולה: ״דע את עצמך״ (Know Thyself). הפילוסופים היוונים האמינו, כי האידאל המוסרי הגבוה ביותר מתממש בהרמוניה רוחנית-גופנית. מרביתם (שהיו גם אנשי המדע והחינוך של תקופתם) לימדו, שחיי תבונה ודעת מבטאים בצורה מיטבית את הדרך למימוש עצמי וחברתי, שכן האדם היודע את הטוב, עושה את הטוב. בעידן הקלאסי, נראה שחיי דעת קיבלו דגש רחב יותר משאנו מעניקים להם כיום לאור העובדה שהמדעים המדויקים וטכנולוגיות איסוף המידע היו בראשית דרכם והוגבלו להתבוננות חושית — ללא צילומי רנטגן, ללא בדיקות דם, ללא מחשבים שמבצעים חישובים מורכבים וללא נתונים מדעיים שנראים לנו כה טבעיים ומובנים מעליהם בימינו. עבור היווני המצוי, תצפיות חושיות ישירות היו מקור ידע כמעט יחיד. תצפיות אלו יכלו להעניק משוב על העולם החיצוני, אך הן היוו בעיה לחקר עולמנו הפנימי. כיצד חוש הראיה יכול להסביר את טיב הנשמה, את אופני החשיבה ומהם אושר ובריאות? בהתמודדות עם שאלות אלו היוונים הסיקו שמקור הידע המהימן ביותר שקיים בידיהם תלוי בהתבוננות פנימית. כפי שהיוונים ראו זאת, ידע נאסף בשתי דרכים: התבוננות חושית חיצונית (אקסטרוספקטיבה) והתבוננות תבונית-חושית פנימית (אינטרוספקטיבה). הראשונה נועדה להעניק מידע אודות העולם החיצוני ואילו השנייה נועדה לנתח את המידע שהושג אודות העולם החיצוני ולאסוף מידע על עולמנו הפנימי.

חינוך טוב ביוון הקלאסית כלל שלושה יסודות הכרחיים להשגת תבונה מרבית ולהתעלות כל חלקי הנפש והגוף. אותו חינוך, שנקרא גם ״החינוך המוסי״ (מלשון מוזות: ״בַּמִּיתוֹלוֹגְיָה הַיְּוָנִית: כִּנּוּי לְכָל אַחַת מִתֵּשַׁע הָאֵלוֹת שֶׁהָיוּ מְמֻנּוֹת עַל הָאָמָּנֻיּוֹת וְהַמַּדָּעִים״[1]), התמקד בשלושה תחומי-על: פילוסופיה, גימנסטיקה (״התעמלות״) ומוסיקה. הפילוסופיה היוותה שם כללי לעיסוק התבוני במדעי הטבע, החברה והרוח, שתפקידם לזהות ולהבין את חוקיות העולם והנפש. הגימנסטיקה התמקדה בפעילויות ספורט ולחימה, הדרושים לשמירת בריאות הגוף. ואילו המוסיקה כללה את צבר האמנויות (ציור, פיסול, שירה, נגינה, מחול, תאטרון וכו׳), שתפקידם לספק לנפש האדם מעוף רוחני, מוסרי ואסתטי. חינוך המשלב את שלושת התחומים נחשב לאידאלי, שכן הקנה לאדם כלים מעשיים ותבוניים להבין את עצמו ואת העולם בצורה הטובה ביותר תוך שימוש בידע ממקור חיצוני ופנימי. אדם חכם שמזניח את גופו יפגע בבריאותו. אדם חזק שאינו בקיא באמנויות ובטיבו של יופי יהפוך רשע וחסר חמלה. ולכן, היוונים האמינו, שהתנסות והפנמת שלושת תחומי החינוך המוסי בחיי הפרט חיונית לעיצוב אדם בריא בנפשו ובגופו.

הרים ועמקים

Looking Down Yosemite Valley – Albert Bierstadt – Wikipedia

זו הייתה תפיסת החינוך המקובלת באתונה העתיקה, אך כמו בימינו, בין הלכה למעשה לעתים מתפתחים תהומות גדולים, שמובילים ליישום שונה של רעיונות דומים.

אם ננסה לאפיין באופן כללי ככל שניתן את הלך המחשבה היווני בנושאי מוסר, יהיה נכון לומר שהם העניקו חשיבות יתרה למוסר סגולות טובות (Virtue Ethics). לפי גישה זו, החיים הטובים והמאושרים קשורים באופן ישיר ליכולת הפרט לפעול מתוך התייחסות לתכונות נפש חיוביות (סגולות טובות) כגון: תבונה, צדק, אומץ ומתינות. לא בכדי תפיסה זו התפתחה באתונה, שהייתה למדינת החופש הראשונה. האתונאים רוו נחת מאמנות, הם הריעו לספורטאים, רדפו אחר כבוד, הרבו לשתות ולאכול בסעודות משותפות ונהנו ממין עם נשים ונערים. בקיצור, היוונים רדפו תענוגות והם לא חששו למלא את חשקיהם בכל צורה. לא מפליא, אם כן, שהפילוסופים הקלאסיים, כמו מקביליהם המודרניים, חששו מהשלכות רדיפת הכבוד והנהנתנות המוגזמת על החברה בכללותה וביקשו להתמודד עם שאלת החיים הטובים וכיצד נכון לממשם.

בפוסט זה נתמקד בגישתו המוסרית של אפלטון ונעלה מסקנות בנוגע ליחסו לתזונה.

קדימות הרוח על הגוף

גישתו הפילוסופית של אפלטון היא שהניחה תשתית לאידאל החינוך המוסי. בתורתו, אפלטון חזר וטען, שחיים ראויים מביאים לידי ביטוי את ידיעת האמת, הטוב והיפה על ידי מיזוג שלושת יסודות החינוך המוסי. אבל הסיפור אינו פשוט כמו שהוא נשמע. כאידאליסט, אפלטון האמין בקיום עולם מהויות רוחני נפרד מזה המוחשי בו אנו חיים. האמת, לטענתו, מתקיימת בעולם המהויות בעוד עולמנו אנו מהווה העתק לוקה בחסר, שאינו מייצג בצורה נאמנה את טבען האמתי של המהויות. תפיסת הטבע האפלטונית הציגה את המהויות כהתגלמות הטוהר והאמת בעוד העולם המוחשי על כל פניו הוצג כתופעה משתנה, מוגבלת ובמובן מסוים שקרית. תפיסת הידע האפלטונית הציגה את מוגבלות התבונה האנושית, שכן החושים יכולים להכיר רק את העולם המוחשי ואילו הכרת האידאות היא רוחנית ביסודה ושמורה רק למעטים שזכו להתגלות. כיוון שצרכי הגוף קשורים לעולם המוחשי, המוסר האפלטוני התייחס אליהם בצורה שלילית, שכן חושינו עלולים לגרום לנו לערוג לדברים שבטווח הרחוק יסבו לנו רע. מנגד, העיסוק התבוני באידאות מאפשר לזהות את הטוב המושלם והלא משתנה, שאינו מושפע מטעויות החושים ואינו מתפתה לחשקים מכשילים. אפלטון הסיק, שיש להכפיף את צרכי הגוף לצרכי התבונה, הבעיה היא, שתבונה טובה אינה אפשרית לכל אדם, שכן, כפי שעלה במשל המערה, היכרות מעמיקה עם האידאות ניתנת רק למתי מעט — לפילוסופים. יוצא מכך, שהפתגם היווני: ״דע את עצמך״ חל, בעיני אפלטון, רק על חלק מהאוכלוסייה. על הפילוסופים להכיר את האידאות, המציאות המוחשית ואת עצמנו כבני אנוש, ועל יתר האוכלוסייה לפעול על פי תובנותיהם.

הגישה האפלטונית גרסה, שחינוך מוסי הוא אמצעי להכרת האידאות ורק לאחר הכרתן ניתן יהיה להגיע לאיזון רוחני-גופני המתבטא בכפיפות החלק הגשמי-יצרי לצו הרוח התבונית. אפלטון סלד מרדיפת כבוד, מרדיפת תענוגות ומעיסוק לא פורפורציונלי בצרכים חומריים. אושר ובריאות מושגים עבורו, ראשית כל, בשלמות נפשית:

״נמצא שבכללו של הדבר נופלים סוגי הטיפול בגוף מסוגי הטיפול שעניינם הנשמה,—מבחינת האמת והממשות שבהם?״

״בהרבה״.

״וכי בענין הגוף עצמו, לעומת הנשמה, אינך סבור כך?״

״כך״. […]

״אם כן, הללו שלא נתנסו בתבונה וסגולה טובה, ועושים כל ימיהם במסיבות וכיוצא בזה, הריהם מתנועעים, כפי שמסתבר, כלפי מטה, וחוזרים עד לאמצע, וזאת תנודתם כל ימי חייהם; ומעולם לא הביטו ולא נתרוממו מעבר לכך, כלפי מה שבאמת מעלה הוא, ולא נתמלאו מילוי-של-ממש במה שהוא ממשי, אף לא טעמו טעמה של הנאה קיימת וטהורה; אלא משל לבהמות הריהם מביטים תמיד כלפי מטה ושוחים ארצה, דהיינו—אל שולחנותיהם, ורועים על מרעיתם אגב זלילה ורביעה; וכדי להרבות חלקם בכך, הרי הם בועטים ונוגחים זה בזה, ובקרניהם ובפרסותיהם העשויים ברזל הורגים הם איש את רעהו מרוב רעבתנות, כיון שאינם ממלאים את נפשם בדברים של ממש, ולא את החלק הממשי שבנפשם והמחזיק את שיש בו״.[2]

חזיר, אל תשכח לנשום בין הביסים

אפלטון טען, שלהבדיל מהגוף, הנשמה האנושית נוטלת חלק בעולם האידאות ולכן היא נצחית. היות והיא נצחית היא קודמת לגוף הזמני, המתכלה והמשתנה. צרכי הגוף מהווים תחת המוסר האפלטוני מכשול שיש למתן על ידי התנגדות תבונית לחשקינו וליצרינו החייתיים, ולכן חיי בריאות יכולים להתממש, בעיניו, רק כאשר האדם יכיר את אידאת הטוב האוניברסלית ויפעל לממשה בכל פעולותיו. מהי אותה אידאת טוב אוניברסלית, אפלטון לא יכול להסביר במילים פשוטות, שכן הוא הפריד באופן כמעט מוחלט בין עולם המהויות והעולם המוחשי. החפיפה היחידה בין העולמות מתקיימת בנפש האדם. הוא יוצא מנקודת הנחה שהנפש נחלקת לשלושה חלקים: יצרי, אמיץ, ותבוני. החלק הבזוי ביותר, הוא היצרי, מתייחס לרצונות הגוף הבסיסיים למזון, כבוד ותענוגות. החלק האמיץ, מתייחס להתמודדות עם קשיים גופניים ונפשיים. ואילו החלק התבוני, מתייחס להכרת האמת (האידאות). חיים טובים, מאושרים ובריאים מושגים במערכת מוסרית זו, כאשר האדם מגביל את רצון יצריו המידיים תחת מרות התבונה המכוונת למימוש הטוב ביחס לחיים שלמים.

כיווני שחי בעידן הקלאסי, אפלטון לא דגל בסגפנות וסבל כמטרה מטהרת בפני עצמה. הוא האמין שהנאה ואושר חיוניים לחיי האדם, אך הוא אמר זאת תוך הצגת סייג: את מידת ההנאה המגיעה ממקורות חומריים יש למתן לטובת מימוש ערכים תבוניים. משתמע מכך, שאפלטון לא יצא נגד תזונה לשם הנאה, אך הוא יצא נגד תזונה המגבילה את יכולתנו התבונית. כפי שאדם רודף כבוד וממון, שיפעל בצורה שלילית לשיפור מעמדו פוגע בנשמתו, כך גם אכילה ושתייה מרובה, המעייפת את האדם ומערפלת את תודעתו, פוגעת בגופו. תזונה לקויה פוגעת בגוף המהווה כלי קיבול לנשמה ובהינתן כלי קיבול חולה, כן תחלה הנשמה.

קינוח

אידאל האיזון שהציע אפלטון הוא ראוי, שכן הוא מבקש לממש אושר ובריאות לטווח רחוק תוך שאיפה להימנע מנהנתנות יתר שעלולה להוביל לפגיעה בבריאות. יחד עם זאת, יש לזכור שלהוגים העתיקים לא היתה נגישות לאמצעים מדעיים מתקדמים ולכן נאלצו להסתמך, יתר על המידה, על מיתוסים, על תחושות פנימיות ועל נתונים חיצוניים שטחיים. בבואנו לבחון את הגישה האפלטונית עלינו להתייחס למספר בעיות: [1.] הוא אינו מגדיר בצורה ברורה את הטוב אליו יש לשאוף. המהויות מתקיימות בממד אחר ואין להן קשר לעולם הזה ולכן הוא אינו יכול לאפיין אותן בצורה אובייקטיבית. במקום זאת, אפלטון מסתפק בהגדרה מהותנית כללית, שלטענתו, ״האנשים הפשוטים״ צרכים לקבל בצורה דוגמטית, גם אם היא אינה לוקחות בחשבון את מטרותיהם האישיים. [2.] אפלטון מציב מטרות שאינן ניתנות להגשמה. כיוון שהאידאות שלו מושלמות, כל דבר שאינו עומד בקנה אחד עמן נחשב ללא ראוי. אולם התופעות בעולמנו, מעצם טבען, אף פעם אינן מושלמות באופן מלא. ישנם דברים טובים יותר וכאלה שפחות ואילו על האדם לשאוף לפעול בצורה טובה ככל שניתן בידיו. הצבת אידאלים ״מושלמים״, שאינם תואמים את טבע העולם המוחשי, חושפת את חסידי התפיסה האפלטונית לתחושות אשם שאינן מוצדקות כיוון שהם לעולם לא יוכלו לממשם. [3.] בעיה נוספת עולה מזלזולו המופגן כלפי העולם המוחשי ונתוני החושים. במקום להעניק לעולם הרוחני ולזה הגופני יחס שווה אפלטון העניק יחס מועדף לפן הרוחני. דרישה מוסרית זו אמנם לא נראית כבעיה גדולה בשלב זה, שכן, כיווני, אפלטון היה אוהב חיים ולכן לא לקח אותה לקצה, אך אנו עוד ניווכח שאצל ממשיכיו האינטלקטואלים היחס המועדף שניתן לחיי הרוח יוביל לקידום גישות קיצוניות המקדמות סבל ופגיעה עצמית.

הטבלה הבאה תשמש אותנו להשוואה תמציתית בין הגישות השונות שנתאר בהמשך:

Plato-Table

מקורות:
[1] מילון אבן שושן.
[2] אפלטון. כתבי אפלטון כרך ב׳, פוליטיאה. תרגום: יוסף ג. ליבס (הוצאת שוקן, 1979). ע. 525-526.
[3] Ancient Ethical Theory. Stanford Encyclopedia of Philosophy
[4] אלברט בירסטדט: http://en.wikipedia.org/wiki/Albert_Bierstadt
אינטרוספקטיבה, אפלטון, אתיקה, חינוך מוסי, מהויות, מוסר, מטאפיסיקה, תזונה
Previous Post
הפוגה לחולי סדר
Next Post
בחזרה לעתיד 2: אריסטו

Related Posts

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

Fill out this field
Fill out this field
Please enter a valid email address.

If my calculations are correct, when this baby hits 88mph… you’re gonna see some serious shit.

 

מבין ההרפתקאות השונות שעוד לא מומשו ושובות את דמיוננו יותר מכל, מסע בזמן יהיה חלומם הרטוב של רבים. מי לא חשב על ביקור בשבעת פלאי העולם העתיק, לחזות במהפך האבולוציוני בו נוצר האדם מהקוף, לשמוע את נאומי הפילוסופים היוונים ברחובות אתונה, לראות את ניוטון מפנים את עקרון כוח הכבידה לאחר שהתפוח נפל על ראשו, לגלות את מה שעוד לא קרה ולשנות את מה שכן. מכונת זמן, כנראה שלא תומצא בשנים הקרובות (אם בכלל), אבל רצוננו להבין ולהיות אדונים לגורלנו מוביל אנשי מדע ורוח לחתור למילוי כמיהה זו. ולכן, גם אם באופן מעשי הדבר אינו אפשרי, בסדרת הפוסטים הקרובה ננוע באופן עיוני במרחבי הזמן לתקופות שונות בהיסטוריה, כדי להבין את אמות המידה ששימשו את האנושות בניסיונה להפיח הגיון בעולם התזונה.

בבחננו את הפרדיגמות המקובלות בכל תקופה נתמקד במספר נושאים: נשאל מה היו המקורות לידע תקף; מה היו המטרות המוסריות האידאליות; נזהה את האמצעים למימושן; באיזה שלב בחייו יוכל האדם לממשן; ואם ניתנה קדימות כלשהי לגוף או לנשמה. כלומר, נבחן תפיסות מטאפיזיות, אפיסטמולוגיות ומוסריות ונקשר אותן לתחום התזונה.

דע את עצמך

מעל שער מקדש אפולון בעיר דלפי נחקקה באבן סיסמא קצרה בעלת משמעות גדולה: ״דע את עצמך״ (Know Thyself). הפילוסופים היוונים האמינו, כי האידאל המוסרי הגבוה ביותר מתממש בהרמוניה רוחנית-גופנית. מרביתם (שהיו גם אנשי המדע והחינוך של תקופתם) לימדו, שחיי תבונה ודעת מבטאים בצורה מיטבית את הדרך למימוש עצמי וחברתי, שכן האדם היודע את הטוב, עושה את הטוב. בעידן הקלאסי, נראה שחיי דעת קיבלו דגש רחב יותר משאנו מעניקים להם כיום לאור העובדה שהמדעים המדויקים וטכנולוגיות איסוף המידע היו בראשית דרכם והוגבלו להתבוננות חושית — ללא צילומי רנטגן, ללא בדיקות דם, ללא מחשבים שמבצעים חישובים מורכבים וללא נתונים מדעיים שנראים לנו כה טבעיים ומובנים מעליהם בימינו. עבור היווני המצוי, תצפיות חושיות ישירות היו מקור ידע כמעט יחיד. תצפיות אלו יכלו להעניק משוב על העולם החיצוני, אך הן היוו בעיה לחקר עולמנו הפנימי. כיצד חוש הראיה יכול להסביר את טיב הנשמה, את אופני החשיבה ומהם אושר ובריאות? בהתמודדות עם שאלות אלו היוונים הסיקו שמקור הידע המהימן ביותר שקיים בידיהם תלוי בהתבוננות פנימית. כפי שהיוונים ראו זאת, ידע נאסף בשתי דרכים: התבוננות חושית חיצונית (אקסטרוספקטיבה) והתבוננות תבונית-חושית פנימית (אינטרוספקטיבה). הראשונה נועדה להעניק מידע אודות העולם החיצוני ואילו השנייה נועדה לנתח את המידע שהושג אודות העולם החיצוני ולאסוף מידע על עולמנו הפנימי.

חינוך טוב ביוון הקלאסית כלל שלושה יסודות הכרחיים להשגת תבונה מרבית ולהתעלות כל חלקי הנפש והגוף. אותו חינוך, שנקרא גם ״החינוך המוסי״ (מלשון מוזות: ״בַּמִּיתוֹלוֹגְיָה הַיְּוָנִית: כִּנּוּי לְכָל אַחַת מִתֵּשַׁע הָאֵלוֹת שֶׁהָיוּ מְמֻנּוֹת עַל הָאָמָּנֻיּוֹת וְהַמַּדָּעִים״[1]), התמקד בשלושה תחומי-על: פילוסופיה, גימנסטיקה (״התעמלות״) ומוסיקה. הפילוסופיה היוותה שם כללי לעיסוק התבוני במדעי הטבע, החברה והרוח, שתפקידם לזהות ולהבין את חוקיות העולם והנפש. הגימנסטיקה התמקדה בפעילויות ספורט ולחימה, הדרושים לשמירת בריאות הגוף. ואילו המוסיקה כללה את צבר האמנויות (ציור, פיסול, שירה, נגינה, מחול, תאטרון וכו׳), שתפקידם לספק לנפש האדם מעוף רוחני, מוסרי ואסתטי. חינוך המשלב את שלושת התחומים נחשב לאידאלי, שכן הקנה לאדם כלים מעשיים ותבוניים להבין את עצמו ואת העולם בצורה הטובה ביותר תוך שימוש בידע ממקור חיצוני ופנימי. אדם חכם שמזניח את גופו יפגע בבריאותו. אדם חזק שאינו בקיא באמנויות ובטיבו של יופי יהפוך רשע וחסר חמלה. ולכן, היוונים האמינו, שהתנסות והפנמת שלושת תחומי החינוך המוסי בחיי הפרט חיונית לעיצוב אדם בריא בנפשו ובגופו.

הרים ועמקים

Looking Down Yosemite Valley – Albert Bierstadt – Wikipedia

זו הייתה תפיסת החינוך המקובלת באתונה העתיקה, אך כמו בימינו, בין הלכה למעשה לעתים מתפתחים תהומות גדולים, שמובילים ליישום שונה של רעיונות דומים.

אם ננסה לאפיין באופן כללי ככל שניתן את הלך המחשבה היווני בנושאי מוסר, יהיה נכון לומר שהם העניקו חשיבות יתרה למוסר סגולות טובות (Virtue Ethics). לפי גישה זו, החיים הטובים והמאושרים קשורים באופן ישיר ליכולת הפרט לפעול מתוך התייחסות לתכונות נפש חיוביות (סגולות טובות) כגון: תבונה, צדק, אומץ ומתינות. לא בכדי תפיסה זו התפתחה באתונה, שהייתה למדינת החופש הראשונה. האתונאים רוו נחת מאמנות, הם הריעו לספורטאים, רדפו אחר כבוד, הרבו לשתות ולאכול בסעודות משותפות ונהנו ממין עם נשים ונערים. בקיצור, היוונים רדפו תענוגות והם לא חששו למלא את חשקיהם בכל צורה. לא מפליא, אם כן, שהפילוסופים הקלאסיים, כמו מקביליהם המודרניים, חששו מהשלכות רדיפת הכבוד והנהנתנות המוגזמת על החברה בכללותה וביקשו להתמודד עם שאלת החיים הטובים וכיצד נכון לממשם.

בפוסט זה נתמקד בגישתו המוסרית של אפלטון ונעלה מסקנות בנוגע ליחסו לתזונה.

קדימות הרוח על הגוף

גישתו הפילוסופית של אפלטון היא שהניחה תשתית לאידאל החינוך המוסי. בתורתו, אפלטון חזר וטען, שחיים ראויים מביאים לידי ביטוי את ידיעת האמת, הטוב והיפה על ידי מיזוג שלושת יסודות החינוך המוסי. אבל הסיפור אינו פשוט כמו שהוא נשמע. כאידאליסט, אפלטון האמין בקיום עולם מהויות רוחני נפרד מזה המוחשי בו אנו חיים. האמת, לטענתו, מתקיימת בעולם המהויות בעוד עולמנו אנו מהווה העתק לוקה בחסר, שאינו מייצג בצורה נאמנה את טבען האמתי של המהויות. תפיסת הטבע האפלטונית הציגה את המהויות כהתגלמות הטוהר והאמת בעוד העולם המוחשי על כל פניו הוצג כתופעה משתנה, מוגבלת ובמובן מסוים שקרית. תפיסת הידע האפלטונית הציגה את מוגבלות התבונה האנושית, שכן החושים יכולים להכיר רק את העולם המוחשי ואילו הכרת האידאות היא רוחנית ביסודה ושמורה רק למעטים שזכו להתגלות. כיוון שצרכי הגוף קשורים לעולם המוחשי, המוסר האפלטוני התייחס אליהם בצורה שלילית, שכן חושינו עלולים לגרום לנו לערוג לדברים שבטווח הרחוק יסבו לנו רע. מנגד, העיסוק התבוני באידאות מאפשר לזהות את הטוב המושלם והלא משתנה, שאינו מושפע מטעויות החושים ואינו מתפתה לחשקים מכשילים. אפלטון הסיק, שיש להכפיף את צרכי הגוף לצרכי התבונה, הבעיה היא, שתבונה טובה אינה אפשרית לכל אדם, שכן, כפי שעלה במשל המערה, היכרות מעמיקה עם האידאות ניתנת רק למתי מעט — לפילוסופים. יוצא מכך, שהפתגם היווני: ״דע את עצמך״ חל, בעיני אפלטון, רק על חלק מהאוכלוסייה. על הפילוסופים להכיר את האידאות, המציאות המוחשית ואת עצמנו כבני אנוש, ועל יתר האוכלוסייה לפעול על פי תובנותיהם.

הגישה האפלטונית גרסה, שחינוך מוסי הוא אמצעי להכרת האידאות ורק לאחר הכרתן ניתן יהיה להגיע לאיזון רוחני-גופני המתבטא בכפיפות החלק הגשמי-יצרי לצו הרוח התבונית. אפלטון סלד מרדיפת כבוד, מרדיפת תענוגות ומעיסוק לא פורפורציונלי בצרכים חומריים. אושר ובריאות מושגים עבורו, ראשית כל, בשלמות נפשית:

״נמצא שבכללו של הדבר נופלים סוגי הטיפול בגוף מסוגי הטיפול שעניינם הנשמה,—מבחינת האמת והממשות שבהם?״

״בהרבה״.

״וכי בענין הגוף עצמו, לעומת הנשמה, אינך סבור כך?״

״כך״. […]

״אם כן, הללו שלא נתנסו בתבונה וסגולה טובה, ועושים כל ימיהם במסיבות וכיוצא בזה, הריהם מתנועעים, כפי שמסתבר, כלפי מטה, וחוזרים עד לאמצע, וזאת תנודתם כל ימי חייהם; ומעולם לא הביטו ולא נתרוממו מעבר לכך, כלפי מה שבאמת מעלה הוא, ולא נתמלאו מילוי-של-ממש במה שהוא ממשי, אף לא טעמו טעמה של הנאה קיימת וטהורה; אלא משל לבהמות הריהם מביטים תמיד כלפי מטה ושוחים ארצה, דהיינו—אל שולחנותיהם, ורועים על מרעיתם אגב זלילה ורביעה; וכדי להרבות חלקם בכך, הרי הם בועטים ונוגחים זה בזה, ובקרניהם ובפרסותיהם העשויים ברזל הורגים הם איש את רעהו מרוב רעבתנות, כיון שאינם ממלאים את נפשם בדברים של ממש, ולא את החלק הממשי שבנפשם והמחזיק את שיש בו״.[2]

חזיר, אל תשכח לנשום בין הביסים

אפלטון טען, שלהבדיל מהגוף, הנשמה האנושית נוטלת חלק בעולם האידאות ולכן היא נצחית. היות והיא נצחית היא קודמת לגוף הזמני, המתכלה והמשתנה. צרכי הגוף מהווים תחת המוסר האפלטוני מכשול שיש למתן על ידי התנגדות תבונית לחשקינו וליצרינו החייתיים, ולכן חיי בריאות יכולים להתממש, בעיניו, רק כאשר האדם יכיר את אידאת הטוב האוניברסלית ויפעל לממשה בכל פעולותיו. מהי אותה אידאת טוב אוניברסלית, אפלטון לא יכול להסביר במילים פשוטות, שכן הוא הפריד באופן כמעט מוחלט בין עולם המהויות והעולם המוחשי. החפיפה היחידה בין העולמות מתקיימת בנפש האדם. הוא יוצא מנקודת הנחה שהנפש נחלקת לשלושה חלקים: יצרי, אמיץ, ותבוני. החלק הבזוי ביותר, הוא היצרי, מתייחס לרצונות הגוף הבסיסיים למזון, כבוד ותענוגות. החלק האמיץ, מתייחס להתמודדות עם קשיים גופניים ונפשיים. ואילו החלק התבוני, מתייחס להכרת האמת (האידאות). חיים טובים, מאושרים ובריאים מושגים במערכת מוסרית זו, כאשר האדם מגביל את רצון יצריו המידיים תחת מרות התבונה המכוונת למימוש הטוב ביחס לחיים שלמים.

כיווני שחי בעידן הקלאסי, אפלטון לא דגל בסגפנות וסבל כמטרה מטהרת בפני עצמה. הוא האמין שהנאה ואושר חיוניים לחיי האדם, אך הוא אמר זאת תוך הצגת סייג: את מידת ההנאה המגיעה ממקורות חומריים יש למתן לטובת מימוש ערכים תבוניים. משתמע מכך, שאפלטון לא יצא נגד תזונה לשם הנאה, אך הוא יצא נגד תזונה המגבילה את יכולתנו התבונית. כפי שאדם רודף כבוד וממון, שיפעל בצורה שלילית לשיפור מעמדו פוגע בנשמתו, כך גם אכילה ושתייה מרובה, המעייפת את האדם ומערפלת את תודעתו, פוגעת בגופו. תזונה לקויה פוגעת בגוף המהווה כלי קיבול לנשמה ובהינתן כלי קיבול חולה, כן תחלה הנשמה.

קינוח

אידאל האיזון שהציע אפלטון הוא ראוי, שכן הוא מבקש לממש אושר ובריאות לטווח רחוק תוך שאיפה להימנע מנהנתנות יתר שעלולה להוביל לפגיעה בבריאות. יחד עם זאת, יש לזכור שלהוגים העתיקים לא היתה נגישות לאמצעים מדעיים מתקדמים ולכן נאלצו להסתמך, יתר על המידה, על מיתוסים, על תחושות פנימיות ועל נתונים חיצוניים שטחיים. בבואנו לבחון את הגישה האפלטונית עלינו להתייחס למספר בעיות: [1.] הוא אינו מגדיר בצורה ברורה את הטוב אליו יש לשאוף. המהויות מתקיימות בממד אחר ואין להן קשר לעולם הזה ולכן הוא אינו יכול לאפיין אותן בצורה אובייקטיבית. במקום זאת, אפלטון מסתפק בהגדרה מהותנית כללית, שלטענתו, ״האנשים הפשוטים״ צרכים לקבל בצורה דוגמטית, גם אם היא אינה לוקחות בחשבון את מטרותיהם האישיים. [2.] אפלטון מציב מטרות שאינן ניתנות להגשמה. כיוון שהאידאות שלו מושלמות, כל דבר שאינו עומד בקנה אחד עמן נחשב ללא ראוי. אולם התופעות בעולמנו, מעצם טבען, אף פעם אינן מושלמות באופן מלא. ישנם דברים טובים יותר וכאלה שפחות ואילו על האדם לשאוף לפעול בצורה טובה ככל שניתן בידיו. הצבת אידאלים ״מושלמים״, שאינם תואמים את טבע העולם המוחשי, חושפת את חסידי התפיסה האפלטונית לתחושות אשם שאינן מוצדקות כיוון שהם לעולם לא יוכלו לממשם. [3.] בעיה נוספת עולה מזלזולו המופגן כלפי העולם המוחשי ונתוני החושים. במקום להעניק לעולם הרוחני ולזה הגופני יחס שווה אפלטון העניק יחס מועדף לפן הרוחני. דרישה מוסרית זו אמנם לא נראית כבעיה גדולה בשלב זה, שכן, כיווני, אפלטון היה אוהב חיים ולכן לא לקח אותה לקצה, אך אנו עוד ניווכח שאצל ממשיכיו האינטלקטואלים היחס המועדף שניתן לחיי הרוח יוביל לקידום גישות קיצוניות המקדמות סבל ופגיעה עצמית.

הטבלה הבאה תשמש אותנו להשוואה תמציתית בין הגישות השונות שנתאר בהמשך:

Plato-Table

מקורות:
[1] מילון אבן שושן.
[2] אפלטון. כתבי אפלטון כרך ב׳, פוליטיאה. תרגום: יוסף ג. ליבס (הוצאת שוקן, 1979). ע. 525-526.
[3] Ancient Ethical Theory. Stanford Encyclopedia of Philosophy
[4] אלברט בירסטדט: http://en.wikipedia.org/wiki/Albert_Bierstadt

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

Fill out this field
Fill out this field
Please enter a valid email address.