[לחצו כאן לחלק א׳]

אבולוציית דיאגרמת התזונה האמריקאית כמקרה מבחן

משהצגנו את הפרדיגמות הסוציולוגיות הגיע הזמן לבחון כיצד הן עשויות לבוא לידי ביטוי בתחום התזונה, ולצורך הדוגמה, הבה נסקור את התפתחות דיאגרמת התזונה האמריקאית. נתחיל בסקירה כללית ונמשיך בהסבר מנקודת מבטן של שתי הפרדיגמות.

Food_Diagram_1992
פירמידת התזונה 1992

כשאנשים בעולם המערבי מתבקשים לחשוב על דיאגרמת התזונה המומלצת רובנו נעלה בדמיוננו את התמונה הבאה. זוהי פירמידת המזון שהומלצה על ידי מחלקות החקלאות והבריאות של ארה״ב (USDA ו- HHS) בשנים 1992-2005, ומזוהה על ידי רבים כאמת המידה לתזונה מאוזנת. מה שחלק מהנשאלים אולי לא יודע זה שדיאגרמת התזונה לא תמיד נראתה כך ושנכון לשנת 2005 היא הוחלפה במודלים אחרים.

מחלקת החקלאות האמריקאית החלה לספק המלצות תזונה לאזרחי ארה״ב לפני יותר ממאה שנה, כשבשנת 1894 פרסמה את המאמר ״מזון: ערכים תזונתיים ועלות״[1] (Foods: Nutritive Value and Cost) בו הודגש, שתזונה נכונה לוקחת בחשבון את הרכב המזון ומחירו. המאמר התמקד במובנים הבריאותיים והכלכליים שבצריכת מזון ושאף להעניק לקוראים כלים לבחירת תזונה איכותית וזולה. פרופסור ווילבור אטווטר (W.O Atwater), כותב המאמר, הסביר, שמזון מורכב מחלבונים, שומנים, פחמימות ומינרלים אחרים (ויטמינים עוד לא התגלו בתקופה זו); שצריכת מרכיבים תזונתיים אלה במינונים מבוקרים הכרחית לקיומו התקין של הגוף; שצורכי התזונה של כל אדם נקבעים על פי מידת הוצאתו הקלורית; ושמחסור או עודף במרכיבים תזונתיים עשוי לפגוע בתפקוד הגוף.

מאז מאמרו של אטווטר פרסמה מחלקת החקלאות האמריקאית המלצות תזונה רבות בהתאם לידע מדעי חדש ושינוי מצב הכלכלה בארה״ב. בשנת 1916 פורסם ״המדריך להזנת ילדים צעירים״[2] (Food for Young Children). ב- 1917 פורסם מדריך דומה לאוכלוסייה הבוגרת.[3] בשנים 1921 ו- 1923 פורסמו מדריכים להזנת משפחה ״טיפוסית״.[4],[5] ובשנת 1933, בעקבות המשבר הכלכלי הגדול, פורסמו ארבע תכניות הזנה בהתאם לרמת הכנסה.[6]

דיאגרמת התזונה 1943
דיאגרמת התזונה 1943

בשנות הארבעים, הושם דגש על חשיבות צריכת ערכים תזונתיים מגוונים כולל וויטמינים ומינרלים תוך הצגת מינוני תזונה יומית מומלצת לכל מרכיב תזונתי (Recommended Daily Allowances for Specific Nutrients — RDA). מחלקת החקלאות המליצה על צריכת מזונות משבע קבוצות מזון, אך מיעטה בדוגמאות וצרכנים רבים התקשו ליישם את ההמלצות.[7] כפועל יוצא, בשנות החמישים ההמלצות עודכנו והציגו ביתר פירוט את ערכם התזונתי של מזונות רבים תוך התמקדות בארבע קבוצות מזון והצגת דוגמאות לשילובי תפריט אפשריים.[8] המלצות אלה זכו לשימוש נרחב במשך שני עשורים.

בשנות ה-70 רופאים ומדענים הובילו מהפכה תפיסתית ביחס לקשר בין צריכת מרכיבים תזונתיים מסוימים והתפתחות מחלות כרוניות. במשך שבעים שנה מחלקת החקלאות המליצה על צריכה מוגברת של מגוון מזונות שנועדה למלא חוסרים אפשריים הנובעים מתת-תזונה, אולם משהעולם המערבי-התעשייתי התגבר על מצוקת המזון ועושר תזונתי הפך זמין לרבים מאזרחי אירופה וארה״ב, רופאים הבינו שצריכת מזון עודפת מייצרת בעיות מזן חדש. גילוי האנטיביוטיקה, פיתוח החיסון ושיפור רמת ההיגיינה הכללית, אפשרו לרפואה המודרנית להתגבר על מחלות מדבקות רבות שגבו את חייהם של מליוני בני אדם. לאור נתון זה רבים תמהו כיצד קרה שדווקא בזמן כזה רמת התחלואה ממחלות לב, שבץ, סרטן, סוכרת ומחלות כרוניות אחרות רק מוסיפה לעלות בקרב אנשים בוגרים וילדים כאחד? התשובה שניתנה הייתה חדשנית לזמנה: בעולם הישן אנשים מתו מתת-תזונה בעוד שבעולם המודרני אנשים ״אוכלים עצמם״ למוות. השיח התזונתי עבר מהפכה ואויב בריאות חדש נבחר — קראו לו ״אכילה מוגזמת״. מהמלצות תזונה שביקשו למלא חוסרים, אנשי המקצוע עברו להמליץ על תזונה הנמנעת מתוצאותיה השליליות של צריכה עודפת. צריכה עודפת של שומנים, סוכרים, כולסטרול ומלח זוהתה כמובילה לשלל מחלות, ומחקרים רבים סברו שיש להמעיט בצריכתם ולהחליפם במזונות פחמימתיים.[9]

דיאגרמת התזונה 1984
דיאגרמת התזונה 1984

מיותר לציין ששינוי תפיסתי זה לא התקבל בעין יפה על ידי כל העוסקים בתזונה. חקלאים ותעשיינים שהרוויחו את לחמם בזכות מדיניות הצריכה העודפת ראו בהמלצות החדשות איום ממשי, ולכן תאגידים רבים קראו לנבחרי הציבור להימנע מקידומן. הלחץ עבד לזמן מה, אך בסופו של דבר, לאחר הקמת ועדה משותפת שכללה אנשי מקצוע מטעם מחלקת החקלאות ומחלקת הבריאות, הוחלט ב-1980 לקבל את ההמלצות החדשות ובשנת 1984 עודכנה דיאגרמת התזונה של שנת 1943. הדיאגרמה החדשה הציגה שבע קבוצות מזון, תוך פירוט תתי-קבוצות וציון הכמות היחסית שכל קבוצה צריכה לקבל מסך התזונה היומית, וכפי שניתן לראות, צריכת מוצרים רבים צומצמה לטובת מזונות אחרים.[10]

אך מסע התפתחות דיאגרמת התזונה לא נגמר שם, שכן סקרי צרכנים גילו שהצורה המעגלית אינה מציינת באופן ברור את הבדל היחס שיש לתת לכל קבוצת מזון מסך כל צריכת המזון היומית. וכך, בשנת 1992, עודכנה, פעם נוספת, דיאגרמת התזונה ״וסוף סוף״ נוצרה פירמידת המזון המוכרת לנו.[11]

פירמידת התזונה של 1992 הציגה לראשונה בצורה גרפית פשוטה למדי עדיפות לתזונה מבוססת פחמימות. הפירמידה הדגישה שאת המוצרים המופיעים בבסיסה יש לצרוך בכמות גדולה מהמוצרים המופיעים בקדקודה, שכן צריכה מוגברת מהמוצרים שבקדקוד (שומנים וסוכרים בעיקר) עשויה לגרום לבעיות רפואיות.

הפצת הפירמידה לוותה בפיתוח תווית התזונה — שהציגה את כמות הערכים התזונתיים הקיימים במזון ואת יחסם הראוי מסך התזונה היומית המומלצת — ובשנת 1990 החל הממשל הפדרלי ליישם את ״חוק תווית המזון״ (Nutrition Labeling and Education Act of 1990), המחייב יצרני מזון, תרופות ותוספי תזונה לציין את הרכבם על האריזה.[12]

״הפירמידה שלי״ 2005
״הפירמידה שלי״ 2005

באותה שנה נחקק גם ״חוק הפיקוח והמחקר התזונתי״ (National Nutrition Monitoring and Related Research Act of 1990) שקבע שכל חמש שנים (לפחות) ועדה המשלבת נציגים מקצועיים מטעם מחלקת החקלאות ומחלקת הבריאות תבחן את הידע המדעי החדש שנצבר בנושאי תזונה ובריאות, ותפיק המלצות מעודכנות במקרה הצורך. וכך קרה שלאחר 13 שנים החליטה הועדה המשותפת להמליץ על מודל חדש שיחליף את פירמידת התזונה.[13]

״הפירמידה שלי״ (MyPyramid) פורסמה בשנת 2005 והחליפה את פירמידת התזונה המוכרת. מצד המלצות התזונה, ״הפירמידה שלי״ נשארה נאמנה לכמויות ויחס המזונות שהציגה פירמידת 1992, אך הדגישה את חשיבותה של פעילות גופנית קבועה.[14]

״הצלחת שלי״ 2011
״הצלחת שלי״ 2011

האם הייתה זו הפעם האחרונה ששונתה הדיאגרמה? לא ולא, שכן ב- 2010 החליטה וועדת המחקר לשנות כיוון ולהציג את הדיאגרמה בצורת ״הצלחת שלי״[15] (MyPlate). הרעיון שהוביל לשינוי דיאגרמת הפירמידה לצורתה החדשה נבע מרצון להציג את ההמלצות בצורה אינטואיטיבית יותר, כשכל מרכיב תזונתי תופס את חלקו היחסי בצלחת, אך הביקורת, כרגיל, לא איחרה לבוא. היו שטענו שדיאגרמת הצלחת לוקה בחסר, שכן היא אינה מציגה דוגמאות למזונות ואינה מבחינה בין מזונות מומלצים יותר ופחות. אחרים תהו מדוע מאכלי חלב (שמבחינה תזונתית מוגדרים כחלבונים) זכו למיקום מיוחד מחוץ לקבוצת החלבונים. היו שטענו שאי ההתייחסות לשומנים, סוכרים, מלחים ואלכוהול יוצרת חוסר בהירות ביחס לצריכתם. היו שטענו שהדיאגרמה לא מעניקה ביטוי לצורך בפעילות גופנית. והיו שטענו שבחירת היועצים לוועדה המשותפת הושפעה מאינטרסים של תאגידים.[16] הטענות שהועלו נגד הדיאגרמה ראויות לעיון, אך עד כה מחלקות החקלאות והבריאות עוד לא פרסמו חלופה.

Same Same But Different

משסקרנו את התפתחות המלצות התזונה האמריקאיות מנקודת מבטן של מחלקת החקלאות ומחלקת הבריאות, אנו עשויים להסיק שמטרתן הראשית היא קידום הבריאות האישית של כל אזרח ואזרח. אך האם כל ההוגים יסכימו עם אמירה זו? אם הספקתם לשכוח, מאמר זה ממשיך את הדיון בפרדיגמות הסוציולוגיות של ספנסר ומרקס והגיעה השעה לבחון כיצד הם היו עשויים לנתח את התפתחות ההמלצות.

דיאגרמת התזונה ויציבות חברתית

הגישה הפונקציונלית מבקשת לבחון את תפקוד החברה כגוף שלם בעל מערכת איברים התומכים ונתמכים הדדית. כיוצא בזה, שואלים מצדדי התיאוריה, אילו מטרות עשויה הממשלה לממש בהעניקה המלצות תזונה? אחת התשובות תהיה שמירת בריאות הציבור, אך זוהי תשובה אחת מבין רבות, כיוון שלהעדפות תזונה של חברה שלמה יש השלכות החורגות מבריאות אישית. ולכן, כשבוחנים צריכת מזון ברמה לאומית (ובינלאומית) יש לחשוב גם במובני כלכלת שוק, שכן כאשר אדם פרטי מעדיף לקנות טופו על פני חזה עוף המשק ישמור על איזון, אך אם חברה שלמה תחליט לקנות טופו במקום חזה עוף ההשלכות המידיות עשויות להיות רחבות היקף.

כמו כל סחורה בשוק החופשי, עלייה וירידת מזונות מפופולריות משפיעה על קצב וכמות ייצורם, וכיוון שמערכי ייצור חקלאיים יש להכשיר במיוחד, היצרנים צריכים להחליט מראש אילו מזונות לגדל — החלטה שעשויה להוביל למחסור במזונות ״לא-פופולריים״. אך אלה לא ההשלכות היחידות שעשויות לנבוע משינויים חדים בצריכת המזון. תארו לרגע מה היה קורה אילו כל אוכלוסיית ארצות הברית ואירופה הייתה מפסיקה באופן מידי לאכול פחמימות או בשר (שתי דיאטות שזוכות לאחרונה לפופולריות). מה יעלה בגורל כל אותם יצרנים שפיתחו קווי יצור למזונות שהפכו בצורה בלתי צפויה ללא-פופולריים? האם יוכלו להתאים את מערכי הייצור שבבעלותם לקצב שינוי אופנת הדיאטה? סביר להניח שלא, שכן הכשרת מערכי ייצור מזון דורשת זמן רב בעוד שדיאטות פופולריות צצות חדשות לבקרים. תוצאה סבירה תהיה, ששינויי צריכה חדים יובילו את היצרנים לקריסה בשל אי-מכירת מרכולתם. מצב זה עשוי להוביל לשתי שרשראות נסיבתיות שונות: מחד, קיימת תחזית אופטימית שתאמר שיזמים בשוק החופשי יציגו חלופות למזונות שאיבדו פופולריות, כך שיציבות השוק תתאזן במהרה; מנגד, קיימת תחזית פסימית שתאמר שקריסת תעשיות מזון רחבה תוביל להשלכות נוספות: פיטורי עובדים, עליית מחירים, מחסור כללי במזון, מחסור במרכיבים תזונתיים מסוימים, עליה בכמות המחלות שמקורן בתזונה חסרה, פגיעה בתפקוד ותפוקת המשק, ועוד ועוד, השלכות שעשויות לערער את יציבות החברה בצורה משמעותית ולאורך זמן. בעקבות אמונת הפונקציונליסטים בעקרון שיווי המשקל החברתי טבעי להניח שהם יטו לתחזית הפסימית ויעדיפו להימנע משינויים קיצוניים, שכן בעיניהם, אורגניזמים מורכבים (כולל החברה האנושית) זקוקים לשנים רבות כדי לעבור התאמה לשינויים קיצוניים ועד שאבולוציה זו תתרחש, רבים יפגעו בשל חוסר התאמתם לתנאים החדשים — תוצאה שהפונקציונליסטים יעדיפו למנוע בכל מחיר.

ממוצע ייצור מזונות (על פי חישוב יומי לאדם) בשנים 1970-96 בהשוואה להמלצות פירמידת התזונה
ממוצע ייצור מזונות (על פי חישוב יומי לאדם) בשנים 1970-96 בהשוואה להמלצות פירמידת התזונה

מה זה אומר? זה אומר, כפי שציינו בחלק א׳, שלעתים אורגניזמים נאלצים לוותר על קיום תאים בודדים במטרה לשמר את תפקודו התקין של הגוף השלם. ובאופן דומה, לפי הפונקציונליזם, לעתים ראוי שהממשלה תגביל את אפשרויות הבחירה של האזרחים הפרטיים במטרה לשמור על היציבות החברתית. בחברות ליברליות ממשלות מבצעות זאת בעזרת חוקים וחינוך. חוקים, המגבילים צריכת מוצרים כגון: סיגריות, אלכוהול, סמים, שומני טראנס ומזונות עתירי סוכר; וחינוך, העוזר להנחיל התנהגויות רצויות מגיל צעיר. פירמידת התזונה היא דוגמה לאמצעי חינוכי שמעודד צריכת מזון מגוונת שמובילה, בין היתר, ליציבות חברתית-כלכלית.

אם נבחן את הטבלה הבאה[17] נגלה, שלאורך השנים, המלצות התזונה האמריקאיות שמרו על התאמה גבוהה בין סוגי המזונות המומלצים וכמות המזון שהתעשייה יצרה בפועל. האם מדובר במקרה או ביד מכוונת? עובדה היא, שעידוד צריכת מזון מכל הסוגים משמרת את יציבות השוק ובעקבותיו את יציבות החברה בכללותה. מכך אנו עשויים להגיע למסקנה חשובה. עבור הפונקציונליסטים, שימור היציבות החברתית נתפס כערך חשוב יותר מקידום טובת כל פרט ופרט. ולפיכך, לנציגי ממשל הדוגלים בגישה זו יש אינטרס להחליש את השפעתן של דיאטות קיצוניות, בשל הפגיעה האפשרית בשיווי המשקל החברתי.

דיאגרמת התזונה וקונפליקט חברתי

כעת הבה נפנה לדון בניתוח על פי גישת הקונפליקט. להבדיל מהגישה הפונקציונלית — שהתחילה מהנחתו הראשונה של דארווין בדבר שיווי המשקל האקולוגי שקיים בטבע — גישת הקונפליקט התחילה מהנחתו השנייה, שטענה כי אורגניזמים מנהלים מאבק מתמיד על משאבים מוגבלים.

בזמן שמצדדי הפונקציונליזם מאמינים ברצון הממשל לספק מסגרת חיים יציבה ובריאה לחברה בכללותה, מצדדי הקונפליקט מתייחסים בחשדנות כלפי כל טענה המתיימרת לספק בריאות ואושר לרוכשי מוצר כזה או אחר. הגישה מתייחסת לשוק הסחורות (ושוק המזון והבריאות כלולים בתוכו) כשדה קרב בין בעלי אמצעים הנאבקים על משאביהם המוגבלים של הצרכנים: על תשומת לבם וכספם. בעולם שכזה, היצרנים יעשו כל שביכולתם למנף את האינטרסים האישיים שלהם על חשבון האינטרסים של צרכנים ויצרנים מתחרים. כלכלת השוק, על פי גישה זו, מצטיירת כמשחק סכום אפס, בו כל שחקן מנסה למקסם את רווחיו על חשבון יתר השחקנים. וכיוון שבעולם שכזה רווח חומרי וכוח פוליטי-חברתי נתפסים כערכים החשובים ביותר, יצרנים רבים מאמינים שכל האמצעים ״כשרים״ להשיגם.

עדויות להתנהלות זו אפשר לראות בעולם הפרסום ועולם הפוליטיקה. פרסומות מציגות נתונים במטרה אחת, לקדם את המוצר המפורסם על חשבון המתחרים. האם שתיית היוגורט הפרוביוטי ״אקטימל״ אכן מהווה תרופת פלא לחיזוק המערכת החיסונית ומערכת העיכול, או שמדובר במשקה רווי בסוכר שמשכנע צרכנים תמימים לבזבז כמה שקלים נוספים בכל חודש על מוצר שלא באמת יעזור להם? מה לגבי נטילת תוספי תזונה בצורת כדורים, אבקות, טיפות ומיצים, מי מרוויח מצריכתם בראש ובראשונה, הצרכן או היצרן? ומה לגבי מוצרים שלא מופיעים בפירמידה ומתחייבים לשלל הבטחות. האם קוקה-קולה היא באמת ״טעם החיים״ עבור הצרכן או שהיא קודם כל ״צבע וריח הכסף״ עבור היצרן? ועם מי לדעתכם מתחרה מועצת החלב כשהיא מציגה פרסומת כזו?

שאלות דומות עולות כשמתקיים קשר ישיר בין כלכלה ופוליטיקה. נבחרי הציבור מבקשים לקדם את האינטרסים של קבוצות המיעוט שתמכו בהם, והתאגידים הגדולים נכללים ביניהם. לא מפליא, אם כן, שככל שמעורבות הממשל בשוק המזון מתרחבת מתרחבים גם מאמצי השתדלנות מצד היצרנים. מדוע? כיוון שיוזמות ממשלתיות כרוכות ברווחים עצומים ליצרנים שיזכו בחסדי הממשל והפסדים כבירים לאלה שלא. חסדי הממשל כוללים המלצות, הגבלת שימוש במוצרים מתחרים ובחירת ספקים למשרדי ממשלה, בתי ספר, בתי תמחוי ובסיסי צבא, שתמיכה בתפקודם השוטף משלשלת מיליארדי דולרים בשנה ליצרנים. המשפט הקלישאתי ״אם אתה לא שם אתה לא קיים״, ששימש את חברת ״דפי זהב״ למכור פרסומות, תקף במיוחד להמלצות התזונה הממשלתיות. אם מוצר מסוים לא מופיע מפורשות בדיאגרמת התזונה המומלצת, מכירתו עשויה להיפגע לטובת מוצרים שכן צוינו. לאור סיבה זו, קל להבין מדוע השקיעו התאגידים הגדולים כספים כה רבים בשתדלנות ובמחקר אקדמי שתמכו בהחלפת דיאגרמת MyPyramid (שלא ציינה שום מוצר) ומדוע מועצת החלב האמריקאית הפעילה לחצים עצומים שמוצרי חלב יוצגו בדיאגרמת MyPlate בנפרד מקבוצת החלבונים. מה לדעתכם היה קורה אם כוס החלב המוצגת בדיאגרמה הייתה מוחלפת בכוס מים, האם הדבר היה מסב רווח או הפסד ליצרני החלב?…

ועכשיו?…

משבחנו את התפתחות המלצות התזונה האמריקאיות, כיצד עלינו להמשיך? עלינו להבין שלעתים בני אדם מאמצים החלטות קהילתיות גם אם הן לא עומדות בקנה אחד עם מכלול מטרותיהם האישיות. בעולם אידאלי, ייתכן וניתן היה להתייחס להתנהגות זו בהבנה, אך, לצערנו, המציאות מוכיחה שמדיניות ממשלתית, מחקרים והמלצות מומחים עשויים להיות מושפעים מאינטרסים צרים ולכן אל לנו להיות תמימים. העולם הוא מקום יפה וטוב, אך קיימים בו אנשים שלא יהססו להרוויח על חשבון בורותנו. כיוצא בזה, על כולנו נחה האחריות לאמץ גישה ספקנית הבוחנת את פעולותינו בצורה ביקורתית המציבה את האינטרסים הבריאותיים האישיים שלנו במקום הראשון. שמירת יציבות חברתית היא מטרה ראויה, אך האם היא ראויה יותר ממימוש צרכי הפרט? והאם ראוי להמשיך בקו המלצות התזונה הנוכחי כשמחקרים רבים מראים שקיימים אנשים הסובלים בגינן מבעיות?

בסדרת המאמרים האחרונה סקרנו פרדיגמות ומגמות אינטלקטואליות שונות מההיסטוריה האנושית ובחנו כיצד הן השפיעו על תפיסותינו אודות עולם התזונה. החל מהמאמר הבא נתחיל לבחון את נושא התזונה באופן מעשי וננסה לאפיין אמות מידה אחידות שישמשונו במסענו להגדרת מערכת תזונתית נכונה.

ולעת עתה… זיכרו את המשפט הבא: ״אתם, לא מחליטים עלי!״.

מקורות:
[1] Atwater, W.O. Foods: Nutritive Value and Cost. U.S. Department of Agriculture, Farmers Bulletin No. 23, 357 pp., 1894.
[2] Hunt, C.L. Food for Young Children. U.S. Department of Agriculture, Farmers Bulletin No. 717, 21 pp., 1916.
[3] Hunt, C.L., and H.W. Atwater. How to Select Foods. U.S. Department of Agriculture, Farmers Bulletin No. 808, 14 pp., 1917.
[4] Hunt, C.L. A Weeks Food for an Average Family. U.S. Department of Agriculture, Farmers Bulletin No. 1228, 25 pp., 1921.
[5] Hunt, C.L. Good Proportions in the Diet. U.S. Department of Agriculture, Farmers Bulletin No. 1313, 18 pp., 1923.
[6] Stiebeling, H.K. and M. Ward. Diets at Four Levels of Nutrition Content and Cost. U.S. Department of Agriculture, Circ. No. 296, 59 pp., 1933.
[7] National Nutrition Conference for Defense. Proceedings of the National Nutrition Conference for Defense. Federal Security Agency, Washington, DC, 1941.
[8] Page, L., and E.F. Phipard. Essentials of an Adequate Diet… Facts for Nutrition Programs. U.S. Department of Agriculture, ARS-62-4, 1956.
[9] Davis, C. and Saltos, E. “Dietary Recommendations and How They Have Changed Over Time” in Americas Eating Habits: Changes and Consequences. Ed. Frazao, Elizabeth (Agriculture Information Bulletin No. 750, 1999). pp. 36-37.
[10] Ibid, pp. 37, 40.
[11] Ibid, p. 42-44.
[12] Ibid, p. 44.
[13] Ibid, p. 44.
[14] Kennedy, E., Hatfield, D. and Goldberg, J. “Dietary Guidelines, Food Guidance, and Dietary Quality in the United States” in Handbook of Nutrition and Food (Third Edition). Ed. Berdanier, C., Dwayer, J. and Heber, D. (CRC Press, New York, 2014). p. 442.
[15] Ibid, pp. 442-443.
[16] Harvard School of Public Health. Food Pyramids and Plates: What should you Really Eat? http://www.hsph.harvard.edu/nutritionsource/pyramid-full-story/
[17] Kantor, Linda Scott. “A Comparison of the U.S. Food Supply With the Food Guide Pyramid Recommendations” in Americas Eating Habits: Changes and Consequences. Ed. Frazao, Elizabeth (Agriculture Information Bulletin No. 750, 1999). pp. 76-78.
 

Leave a Reply

%d bloggers like this: