מלחמות, כבר לא קורות בחורף

 

חשבו על המלחמות הגדולות ששינו את מהלך האנושות. אלו דוגמאות יעלו בראשכם? מלחמת העולם הראשונה והשנייה, המלחמה הקרה בין ארה״ב וברית המועצות, מלחמת האזרחים האמריקנית, המהפכה הצרפתית, מסעות הצלב ועוד הזרוע נטויה. לצערנו הרב, הדוגמאות רבות וחובקות עולם בעוד אלה שמניתי מהוות רק את המוכרות ביותר שהתרחשו בעולם המערבי במאות האחרונות. כל מלחמה מחוללת שינויים, כיוון שבסופן המנצחים זוכים לכפות את מרותם על המפסידים. נסו רק לדמיין כיצד היו נראים חיינו אילו הנאצים היו משלימים את משימתם, אילו הקומוניסטים היו מנחילים את גישתם לכלל מדינות העולם ואילו האימפריות המוסלמיות היו מצליחות לכבוש את אירופה. מלחמות נתפשות לעתים לטובה ולעתים לרעה. בראיה מערבית מודרנית, אם המנצח ייצג את תפישת החירות אנו נוטים לייחס לניצחון משמעות חיובית, לעומת זאת, אם המנצח ייצג תפישה טוטליטרית אנו מייחסים לניצחון משמעות שלילית. למזלנו הרב, הצד שזכה ברוב המלחמות הגדולות היה הצד שייצג את תפישת החירות והטוב. אך כיצד קשורות מלחמות לענייננו בתזונה?

מלחמות מתחילות ממספר מניעים עיקריים: בצע כסף ורכוש, רדיפת כבוד ורצון להכפיף דעת אחד על אחר. למי שבמקרה הספיק לשכוח, אזכיר שבסדרת הפוסטים העכשווית אנו עוסקים בסיבה האחרונה — מאבקי פרדיגמות ותפישות מחשבה — ולצורך העניין, אני רוצה להתמקד היום במלחמה החשובה מכולן, מלחמה שנמשכת 2500 שנים וסופה אינו נראה באופק. מלחמה בלי פצצות, חרבות ורובים (למרות שהיא גרמה גם למלחמות כאלו). מלחמה רעיונית. מלחמת עקרונות ואמונות, שהייתה ועודנה נחשבת לאִמן הרוחנית של כל המלחמות.

מורה, תלמיד ומלחמה בת 2500 שנה

אפלטון היה אחד הפילוסופים שהותירו חותמם על תרבותנו יותר מכל, אך הוא לא היה הפילוסוף היווני היחיד שהשפיע בצורה משמעותית על התפתחות הגות המערב. בזמן שאפלטון דיבר על יקומים נפרדים, מהויות מושלמות וגלגולי נשמות, אריסטו, שהיה תלמידו, פיתח גישה פילוסופית שונה בתכלית. בין המורה והתלמיד נפער שבר קרקע כה עמוק ורחב, שתחתיתו לוטה באפלה גמורה מרוב עומקו, וצדדיו שרויים בערפל תמידי בשל מרחקם. אפלטון, המיסטיקן, מצידו האחד ואריסטו, הראליסט, מצידו השני. וכיוון שתורותיהם כה שונות, איש מהם לא הצליח לשכנע את רעהו. היום נדון בתורת אריסטו וננסה להבין כיצד היא שונה מזו של מורו.

ראשית, מוטב שאציין שבין אפלטון ואריסטו הייתה נקודת דמיון כללית. שניהם האמינו במוסר ערכים וסגולות טובות, אך בשל הבדלים תפישתיים בתחומי המטאפיסיקה והאפיסטמולוגיה, נוצר בין השניים גם שוני בניסוח מערכת האתיקה ואופן הבנתם את רעיון מוסר הסגולות הטובות. אך כדי להסביר את ההבדל יהיה עלינו להתחיל מבראשית, וזה אומר שיהיה עלינו להתחיל במטאפיסיקה.

יש מציאות. אחת.

אסכולת אתונה – רפאל – Wikipedia

הקדישו כמה רגעים להתרשם מציורו של רפאל ״אסכולת אתונה״. הציור מתאר את ההוגים החשובים ביותר מתקופת יוון העתיקה, כשבמרכזם, ניצבים בגאון, אפלטון ואריסטו. אפלטון, המבוגר והיחף, משמאל, מחזיק בספרו ״טימאוס״ הדן במטאפיסיקה ותורת המהויות; ואריסטו, הצעיר, מימין, מחזיק בספרו ״אתיקה״ הדן במידה הטובה. שימו לב לתנוחת גופם ומהלך העניינים ביניהם. נראה שהם עסוקים בשיחה קולחת מרובת מאזינים. אפלטון מצביע לשמיים באומרו שהאמת והטוב נמצאים ביקום אחר ואילו אריסטו מפנה את כף ידו אל הקרקע באומרו שהאמת והטוב נמצאים במציאות שעל כדור הארץ.

להבדיל מאפלטון האידאליסט, שקיבל את מהות הטוב בצורה מוחלטת גם אם לעולם לא יצפה בה באופן ישיר, אריסטו היה ראליסט אדוק. בניגוד לתפישת האידאות האפלטונית, עולמו של אריסטו הכיל יקום מאוחד ויחיד. הוא התנגד לחלוקה בין יקום רוחני ויקום חומרי; הוא התנגד להפרדה בין יקום מהויות מתמיד ומושלם, לעומת יקום מוחשי משתנה ולוקה בחסר; והוא התנגד לתפישה הגורסת שידע תבוני טהור נעלה על ידע שמקורו בנתוני החושים. היקום, לדעת אריסטו, הוא אחד וככזה, לפן הרוחני ולפן הגופני מעמד שווה בחיי האדם. עולמנו ומהותנו מכילים הן את הרוחני והן את החומרי והפרדתם אינה אפשרית, כפי שנפש ללא גוף אינה קיימת וגוף ללא נפש אינו חיי בצורה שלמה. חיי רוח וחומר הם מאפיינים טבעיים של כל יצור תבוני וכדי לממש חיים אידאליים, עלינו לתת לשני הפנים יחס שווה ללא סתירות.

חושים, רבותי, חושים

אריסטו היה המדען האמתי הראשון שהכירה האנושות. הוא ניסח את חוקי הלוגיקה הבסיסיים וגרס שהטבע מתקיים על פי חוקיות קבועה הניתנת להכרה בעזרת גישה מדעית ונתונים אובייקטיביים. הוא היה איש אשכולות בכל רמ״ח איבריו. הוא התעניין בפילוסופיה, ביולוגיה, מתמטיקה, פיזיקה, אסטרונומיה, פוליטיקה, פסיכולוגיה, אמנות ועוד ועוד. הוא ביקש להסביר את עולמנו ואת ייחודנו כבני-אנוש בכל דרך אפשרית, אך להבדיל ממורו אפלטון, אריסטו התעקש לא לקבל דבר בצורה דוגמטית וטען שתצפיות חושיות הנן המקור המהימן היחיד לידע תקף אודות המציאות. את תורת האידאות האפלטונית הוא תקף נחרצות כיוון שלטענתו מהויות אינן תופעות מופשטות ומושלמות המעופפות סתם כך ביקום אחר. מהויות הן חלק בלתי נפרד מטבע התופעות בעולם הזה, על כל מאפייניהן. התופעות היוצרות את עולמנו הן לא יותר ולא פחות ממה שהן ולכל תופעה התכונות המייחדות אותה באופן פרטני וכחלק מקבוצת תופעות —- כפי שיצורים חיים מאופיינים בתכונות רוחניות וחומריות.

כיוצא בזה, אריסטו החל את מחקרו הפילוסופי אודות החיים הראויים בהתבוננות ביצורים חיים באופן כללי ורק משם המשיך לאפיין את האדם כתופעה ייחודית. לדידו, כל היצורים החיים מונעים מצורכי תזונה וגדילה והעדפת הֲנָאָה על כאב, אך בעוד שצמחים מגיבים לסביבתם באופן אינסטינקטיבי, וחיות מוסיפות על האינסטינקט פעולות מתוך תודעה מוגבלת, בני האדם מאופיינים ביכולת תודעתית גבוהה המאפשרת לבחון שאלות מורכבות בנושאי אמת ושקר, טוב ורע, במטרה לתכנן צעדינו עשרות (ולעתים אף מאות) שנים לפנים. אם תרצו, אריסטו מיקם את בני האדם בראש טבלת היכולת בשל תבונתנו, שבגינה קיימים לנו חופש בחירה ויכולת ניתוח עמוקה המאפשרים לזהות ולהגדיר את חוקיות היקום. יחד עם זאת, אריסטו הבין, שיכולת תבונית אינה מבטיחה שנפעל בתבונה בכל מצב ובכל עניין ולכן, במובנים מסוימים, הוא טען, שאיננו מנותקים לחלוטין מצמחים וחיות, שכן בתחומי פעולה מסוימים גם אנו מגיבים בצורה אינסטינקטיבית ובצורה תודעתית מוגבלת. קחו לדוגמא את פעילות מערכת העצבים האוטונומית. הלוא איננו בוחרים בצורה מודעת לעכל מזון, להוביל חמצן במחזור הדם, לבנות רקמות ולהילחם במחלות. גופנו מבצע פעולות אלו בכל רגע נתון ולתודעתנו המודעת אין יד בדבר.

בחירה, תבונה ואושר עלי אדמות

אריסטו יצא מנקודת הנחה שתבונה וחופש בחירה הם מאפיינים טבעיים של אדם בריא, אך הוא לא שָׁרָה באשליה שבני אדם תמיד פועלים בצורה תבונית. חופש הבחירה מאפשר לנו להשהות את השימוש בתבונתנו ובמקרים קיצוניים אף לא להשתמש בה כלל. קחו לדוגמא אדם הצורך סמים בצורה מבוקרת, האם אינו בוחר להשהות לזמן מוגבל את יכולתו התבונית לטובת תחושת התרוממות הרוח שהסם מספק? ומה עם מכורים, האם לא המירו, כמעט לחלוטין, את השימוש ביכולתם התבונית בתחושת הערפול המתמדת? ומה לגבי אנשים שבוחרים במודע לצרוך מזונות הגורמים להם לתגובות גופניות ונפשיות שליליות, האם אינם מתעלמים מנתוני חושיהם וממסקנות התבונה לטובת מימוש ערך אחר?

תודעה מפוכחת ובהירות מחשבה אינן תכונות המאפיינות את האדם בצורה אוטומטית והכרחית. נכון הדבר שכל אדם בריא בנפשו ובגופו מסוגל לפתחן, אך עליו לעשות זאת בבחירה מודעת ותוך נאמנות לעקרונות מוסר תבוניים, שכן אם לא נבחרם בצורה מודעת אנו עלולים לבחור את הדרך ההפוכה. עבור אריסטו, עקרונות מוסר תבוניים מתבססים על אובייקטיביות, איזון, הבנת הטבע הסובב אותנו, הבנת טבענו כבני אנוש ושאיפה למצוינות. מערכת המוסר האריסטוטלית שואפת לממש את חיי האדם כפי שראוי לחיותם ולא להסתפק בקיים (בהנחה והקיים טעון שיפור). בצורה כללית, תפישת המוסר האריסטוטלית גורסת, שהטוב מזוהה עם פעולות המקדמות את חיי האדם בעוד הרע מזוהה עם פעולות הפוגעות ביכולת זו. אריסטו סבר, שכל היצורים החיים פועלים מרצון לקדם את חייהם, אך הוא הוסיף ואמר שהאדם, כיצור תבוני, מבקש לממש גם חיי אושר. על פי גישה זו, חיים מאושרים נמדדים ביכולת לממש את צו התבונה לטווח ארוך תוך שמירת התאמה בין רצונות וטבע האדם ועקרונות המוסר. האדם יכול לבקש לממש סיפוקים מיידים, אך האם מילוי כל גחמה מיידית תתרום למימוש ערכיו וטובתו לטווח ארוך? אריסטו חשב שלא. ״אינך יכול לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה״ — זוהי לוגיקה פשוטה — ולפיכך, אם ברצוננו לממש אושר ולשמור על אורח חיים בריא עלינו להבין כיצד מכלול בחירותינו ופעולותינו משתלבים יחד למימוש מטרותינו במסגרת אתוס של חיים שלמים.

אושר במובן האריסטוטלי מחייב בריאות נפשית ובריאות גופנית, אך לא רק. הוא מחייב מימוש ערכים אישיים תוך התייחסות לנתוני החושים, לעקרונות מוסר ולמאפיינים הגופניים והרוחניים המייחדים כל אחד מאיתנו כאינדיבידואל. הוא מחייב בחירה מודעת בין טוב ורע, ואבחנה בין הנאה מיידית וקצרה לתחושת סיפוק לטווח ארוך. הוא מחייב דבקות במטרה ורצון בלתי נדלה למצוינות. שילוב מאפיינים ונתונים אלה משרתים כאמות מידה לביצוע או אי-ביצוע מבחר אפשרויות הפעולה השונות הניצבות למולנו, וכאשר מתקיימת התאמה בין שאיפותינו והיכולת לממשן לטווח ארוך, או אז האדם נהנה מבריאות ומתחושת אושר. כלומר, לא עוד ״אכלתי את העוגה כי התחשק לי עכשיו, אלא אוכל או שאמנע מאכילה בהתאם למטרות שברצוני לממש בהמשך הדרך״.

מידת האמצע

הסגולה הטובה בגישה האריסטוטלית מתמצאת במושג ״מידת האמצע״ או ״מידת הזהב״.[1] על פי גישה זו, על האדם לבחור במינון הנכון שבין שתי קצוות. לא מוגזם ולא פחות מדי. לכל אדם המאפיינים ותחומי העניין הייחודיים לו ולכן מידת האמצע הטובה יכולה להשתנות מאדם לאדם בהתאם לערך המבוקש. אומץ מוגזם מתבטא בפזיזות ואילו אומץ חסר בפחדנות; ביישנות יתירה מתבטאת בחוסר יכולת ואילו חוסר בושה גובל בגסות; אכילה ושתייה מופרזים מובילים להשמנה ועייפות ואילו פחותים מדי לרזון וחולשה. עבור אריסטו, מידת האמצע היא אמת המידה הראויה בין המוגזם לחסר, ולהבדיל מהגישה האפלטונית הטוענת שמידת הטוב מתקיימת בצורה אוניברסלית ונפרדת מרצונותינו האישיים, מידת האמצע האריסטוטלית מניחה, שלכל אדם מידת אמצע ייחודית לו, בהתאם למאפייניו האובייקטיביים ולמטרות אותן הוא מבקש לממש.

״אך אף על פי שזה טיבו של דיוננו הנוכחי, עלינו להושיט אותה מידה של עזרה שיש בידינו להושיטה. וקודם כל נשווה נא לנגד עינינו את העובדה, שדברים כגון אלו עשויים להישחת על ידי שממעיטים ועל ידי שמגזימים בהם, וכיון שצריך להסתמך על הנראה כעדות לגבי מה שאינו נראה לעין, אביא לדוגמה את חזקת הגוף והבריאות; גם אימונים רבים מדי וגם מועטים מדי מכלים את חזקת הגוף, וכך משחיתים משקאות ומאכלות את הבריאות, כשהם מרובים או מועטים מדי, אולם במתכונת הנכונה הם יוצרים, מגבירים ומקיימים את הבריאות. זה הדין גם לגבי יישוב דעת, אומץ לב ושאר הסגולות הטובות. שמי שבורח ומפחד מפני כל דבר ואינו עומד בשום סכנה, ייעשה מוג לב, ומי שאינו מפחד משום דבר שבעולם ויוצא לקראת כל סכנה, ייעשה נמהר; וכיוצא בזה, מי שמתמסר לכל ההנאות ואינו נמנע מהן לעולם, ייעשה פרוץ, והבורח מכולן, כאותם הבורים, יידמה כחסר תחושה. יישוב הדעת ואומץ לב הולכים ונשחתים, אפוא, על ידי הפלגה והמעטה, ומתקיימים בכוח המידה הבינונית״.[2]

״[…] ואילו את אשר ביחס אלינו אמצעי הוא, אי אפשר לתפוס בדרך זו; אם הרבה הוא לפלוני לאכול עשרה מנים, ושניים הם פחות מדי בשבילו, לא יצוונו המעמל לאכול ששה מנים; שאולי גם זה יהיה יותר או פחות מדי בשביל האיש שיאכל אותם: פחות מדי אם מדובר במילון [שמו של מתגושש מפורסם], ויותר מדי אם במי שעומד להתחיל באימוניו הגימנאסטיים; וגם לגבי מרוץ והתגוששות זה הוא הדין. כל הבקי במה שהוא, נמנע, אפוא, ממה שיותר מדי או פחות מדי, והוא מבקש ובוחר לו את האמצע, אך לא את האמצע המדוד של הדבר עצמו, אלא את שאמצעי הוא ביחס אלינו״.[3]

״[…] הסגולה הטובה היא, אפוא, תכונת אופי שטיבה לבחור, והשרויה באותו אמצע שאמצעי הוא ביחס אלינו, והמוגדר לפי שיקול של הגיון, וכדרך שיגדירנו אדם נבון. והיא מיצוע בין שתי קלקלות: בין זו שמתוך הפרזה וזו שמתוך המעטה; וביתר דיוק, מיצוע היא משום שמיני הקלקלה עולים על המידה הראויה או נופלים ממנה, ואילו הסגולה הטובה מוצאת את האמצע ובוחרת בו. נמצא שהסגולה הטובה היא מיצוע, הן לפי הוויתה הן לפי ההגדרה הקובעת מהותה, ואילו שיא הפיסגה היא לפי ערכה וההצלחה שבה״.[4]

מסקנות

את ההבדלים בין אפלטון ואריסטו אפשר לזהות כמעט בכל תחום בו עסקו. אפלטון נטה לגישה אידאליסטית המזלזלת בעולם המוחשי ובנתוני החושים, בעוד שאריסטו הציב את תקפותם בבסיס שיטתו. אפלטון קרא לשלטון מומחים, כיוון שחשב שהאדם הפשוט לא יכול להכיר את מהות הדברים, בעוד שאריסטו האמין שכל אדם המשתמש בתבונתו ובנתונים אובייקטיביים יכול להבין את המציאות שסביבו. אפלטון העדיף את צרכי הרוח על החומר, בעוד שאריסטו טען שצרכי שני הפנים חשובים במידה שווה לחיים טובים. אפלטון טען שהטוב, הבריא, היפה והצודק נקבעים בצורה אוניברסלית, על-זמנית וללא קשר לאדם המבצע את הפעולה, בעוד שאריסטו סבר שחובה עלינו לבחון את פעולותינו על פי המטרות האישיות שנרצה לממש ועל פי טבענו הייחודי. זאת אומרת, שבמובני תזונה, עבור אפלטון, ישנה רק מהות אחת המאפיינת תזונה נכונה, היא אמורה להתאים לכל בני האדם בצורה אוניברסלית והיא ניתנת לזיהוי על ידי אנשי מקצוע מומחים בלבד; בעוד שעבור אריסטו, תזונה נכונה אינה בהכרח אחידה לכל בני האדם, היא נקבעת על סמך מאפייני וערכי האינדיבידואל, והיא ניתנת לזיהוי על ידי כל בני האדם.

וכעת, למען ההגינות, ברצוני לסיים בהצגת מספר מגבלות העולות מבחינת הגישה האריסטוטלית: [1.] על אף ששיטת המדע האריסטוטלית הניחה תשתית לכל התגליות המדהימות שהתגלו לאחר מותו, אל לנו לשכוח שמחקריו האישיים הוגבלו על ידי אמצעי המחקר האובייקטיביים שהיו בתקופתו לביצוע תצפיות מהימנות. כזכור, לאריסטו לא היו מיקרוסקופים, לא טלסקופים וכמעט שום אמצעי מדידה טכני אחר שמשמש את מדעני ההווה. הוא נאלץ להתבסס על נתוני חושיו הישירים ועל תובנות שכלו הישר. בבחנו יצורים חיים, הוא לא יכל לבצע בדיקות דם, צילומי רנטגן או MRI. הוא יכל לבצע נתיחות, אך על בני אדם הוא לרוב הוגבל לנתיחות שלאחר המוות. מסקנותיו היו מוגבלות בשל הקושי לבצע מדידות מדויקות ואמינות. לא מפליא, אם כן, שבחיבוריו בביולוגיה כתב שישנם חרקים הנוצרים באופן ספונטני מן אדמה והזבל, וכי קיימים דגים הנולדים מן הבוץ.[5] בראיה מודרנית, אנו מבינים שחלק ממסקנותיו שגויות, אך עלינו להעניק לאריסטו קרדיט גדול. הוא לא טעה בגלל שיטתו המדעית האינדוקטיבית, אלא בשל אמצעי המחקר האובייקטיביים המוגבלים שהיו בידיו. אריסטו חונן בנטייה חזקה לחפש תקפות מדעית, הבעיה הייתה שהוא נולד טרם הומצאו אמצעי המחקר החדשניים שיאפשרו לו לאשש או להפריך הנחות שאינן ניתנות לצפייה ישירה. [2.] נקודה נוספת קשורה למידת האמצע. אמת מידה זו מבקשת למצוא איזון בין שתי רעות: הפרזה וחוסר, אך אמת מידה זו אינה תמיד תקפה. חישבו מה יקרה אם נצטרך להתלבט בין אכילת מזון טרי ומזון מקולקל. האם מידת האמצע תהיה לאכול קצת מהטרי וקצת מהמקולקל? כמובן שלא. ומה עם אנשים הסובלים מאלרגיה לאגוזים (או כל מחלה מטבולית אחרת), האם עליהם להתעלם ממצבם הייחודי ולאכול רק מעט אגוזים כדי למלא אחר תנאיי מידת האמצע? כמובן שלא, שכן אפילו צריכת אגוזים מזערית יכולה להבדיל בין חיים ומוות לאדם האלרגי. חשוב להבין, שמידת האמצע היא אמת מידה המתאימה לשימוש במצבים מסוימים בלבד, ולכן יהיה עלינו לזהות מתי היא תקפה ומתי לא. אך בעניין זה נעסוק בעתיד.

קצת הומור חנוני לסיום

 

Aristotle-Table

מקורות:
[1] מידת האמצע: http://en.wikipedia.org/wiki/Golden_mean_(philosophy)
[2] אריסטו. אתיקה מהדורת ניקומאכוס. תרגום: יוסף ג. ליבס (שוקן, ירושלים ותל אביב, תשל״ג). ספר ב׳, פרק ב׳, ע׳ 42-43.
[3] שם, פרק ו׳, ע׳ 48-49.
[4] שם, ע׳ 50.
[5] אריסטו. מבחר מן החיבורים בביולוגיה. תרגום: נמרוד ברי (מאגנס, ירושלים, תשל״ד). ע׳ 81-82, 91-92, 102-104.
[6] Ancient Ethical Theory. Stanford Encyclopedia of Philosophy
[7] אסכולת אתונה: http://goo.gl/rCAAbQ

Leave a Reply

%d bloggers like this: