״אנו רוצים, אנו רוצים, אנו רוצים, אנו רוצים. על כל רצון המגיע למודעות יש עשרה רצונות הממתינים לנו בין כנפי הלא מודע. הרצון דוחף אותנו קדימה בלי הרף, משום שמרגע שהצורך בא על סיפוקו, הוא מפנה מיד את את מקומו לצורך אחר, ואחר, ואחר, כל ימי חיינו.״ — ארווין ד. יאלום, ״הריפוי של שופנהאואר״, ע. 249.

ביטויים חלופיים למוסר ערכים

למרות שעל פי רוב מזוהות הגישות האתיות ביוון העתיקה עם מערכות מוסר הערכים האפלטוני והאריסטוטלי, עלינו לתת במה לאסכולות נוספות שהשפיעו על התפתחות המוסר המודרני. בפוסט הקודם עסקנו ב״דרך האמצע״ האריסטוטלית, ואילו היום נתמקד בגישות הדוגלות בנהנתנות מחד ובאיפוק מנגד. נגלה שעבור הנהנתנים ועבור רבים מחסידי האיפוק, אמות המידה לצריכה חומרית התבססו על זיהוי צרכי הגוף הטבעיים. אך מה הם אותם צרכים ״טבעיים״? והאם יש דרך חד-משמעית לאפיינם?

מרבית אסכולות הנהנתנות והאיפוק הגדירו צרכים טבעיים ביחס לעקרון העונג: הטוב, שנתפש כראוי לשימור והרחבה, זוהה עם תחושות נעימות; בעוד שהרע, ממנו מוטב להימנע, זוהה עם תחושות כאב. נקודת דמיון נוספת בין שני המחנות התבססה על תפישתם כי חיים מאושרים וטובים אפשריים בעולם הזה, אך חוץ מנקודות אלו נראה שהשוני רב על הדמיון.

בזמן שהנהנתנים סברו שחיים טובים מתבטאים בצבירת תחושות עונג רבות ככל האפשר מערכים חומריים, חסידי האיפוק גרסו שיש לצמצם תחושות אלו לטובת התעלות מערכים רוחניים. כמו אפלטון ואריסטו לפניהם, הנהנתנים וחסידי האיפוק ניצבו בפני עימות בין עולם הרוח ועולם החומר, אך להבדיל מתורתו של אריסטו, עבור הנהנתנים וחסידי האיפוק הקיצוניים שילוב עולמות התוכן לא היה אפשרי. כל צד התבצר בעמדתו. אלה היללו את העונג החומרי ואלה את ההתעלות הרוחנית, בעוד ששילוב אפיין אסכולות מתונות בלבד.

מגבלתו של אריסטו לבסס את מסקנותיו על נתוני תצפיות ישירות נתנה את אותותיה גם בקרב אסכולות הנהנתנות והאיפוק. וכיוון שגם להם לא היו אמצעי מחקר מודרניים, לא יכלו הפילוסופיים היווניים הקדומים לאפיין בצורה חד-משמעית את צרכי האדם הבסיסיים להם קראו ״טבעיים״.

האם בצרכים ״טבעיים״ הכוונה לחיים בטבע הגולמי: ללא ביגוד, ללא חקלאות מבויתת, ללא מסחר וללא מגורים מעשה אדם? האם הכוונה לתנאים החומריים ו/או הרוחניים שבן-האדם חייב לקיים כדי לחיות? האם צרכים אלה מוגדרים באופן אוניברסלי או על פי מאפיינינו האישיים?

הגדרות שונות לצרכי האדם הטבעיים מחייבות, בהתאמה, מערכות מוסריות שונות, ולכן הבה ננסה לאפיין מספר גישות יווניות קלאסיות נוספות.

חיים רק פעם אחת

“The art of life lies in taking pleasures as they pass, and the keenest pleasures are not intellectual, nor are they always moral.” — Aristippus

להבדיל מהשיח שערכנו עד כה, אריסטיפוס מקִירֶנֶה קידם מערכת מוסר המהללת נהנתנות כערך עליון. הנהנתנים כפרו בקבלת נורמות חברתיות כאמות מידה לקביעת טוב ובניגוד לאפלטון ואריסטו, התנגדו לדעה שוויתור על עונג מיידי עבור ערכים רחוקי טווח היא התנהגות ראויה.

הנהנתנים סברו, שתחושת כאב היא מדד לפעולה שלילית ממנה יש להימנע עד כמה שניתן. הם קראו למילוי ערכים חומריים המספקים עונג מידי על פני ערכים מורכבים ורחוקים שמימושם כרוך בחווית סבל כלשהו. אושר, לדידם, אינו מתבטא בקבלה חברתית או במימוש עצמי-רוחני, כי אם בהתמדת תחושת עונג גופני רציפה — ככל שאדם חווה תחושות עונג פרטניות רבות יותר כך יתמיד אושרו; וככל שימעט בהן, כך יהיו חייו רווי סבל. אושר, עבור הנהנתנים, לא נתפש כערך נצבר ולכן, כשאדם חווה עונג הוא מאושר וכשאינו חווה, הוא אינו מאושר.

להבדיל מקודמיהם, ההוגים הנהנתנים העניקו דגש מיוחד לפן הגופני על פני הפן התבוני. אם אכילת מזונות מסוימים מסיבה לאדם עונג, שיאכלם דרך קבע; אם קניית בגדים מעניקה עונג, שירכוש; אם עישון סמים, שיעשן; אם ריבוי מין, שירבה; וכו׳ וכו׳. עבור הנהנתנים, התמדת תחושת העונג הגופני היא היא המדד לחיים טובים ומאושרים וכל עוד האדם הקפיד להימנע מכאב, הם לא שפטו לגנות שום סגנון חיים.

אותו עונג רוחני, עליו דיברו אפלטון, אריסטו ויתר ההוגים הקלאסיים היה ריק מתוכן עבור הנהנתנים. המגבלה הרוחנית היחידה אותה ציין אריסטיפוס הייתה כרוכה בשמירת חירות הפעולה בעת בחירת ערכינו. כלומר, שהאדם יממש את מרב תשוקותיו כל עוד לא ישתעבד להן.

עבור הנהנתנים, תינוקות בני-יומם, חיות וצמחים ממחישים בצורה הטובה ביותר שיצורים חיים פועלים באופן מולד ואוטומטי לחפש הנאה ולהימנע מכאב. כיוצא בזה, הנהנתנים זיהו את ״הטבעי״ עם תחושות עונג גופני, בעוד שתחושות כאב זוהו כלא-טבעיות ומהן ביקשו להימנע.

“These men then who continued in the school of Aristippus, and were called Cyrenaics, adopted the following opinions. — They said that there were two emotions of the mind, pleasure and pain; that the one, namely pleasure, was a moderate emotion; the other, namely pain, a rough one. And that no one pleasure was different from or more pleasant than another; and that pleasure was praised by all animals, but pain avoided. They said also that pleasure belonged to the body, and constituted its chief good, as Paraetius also tells us in his book on Sects; but the pleasure which they call the chief good, is not that pleasure as a state, which consists in the absence of all pain, and is a sort of undisturbedness, which is what Epicurus admits as such; for the Cyrenaics think that there is a distinction between the chief good and a life of happiness, for that the chief good is a particular pleasure, but that happiness is a state consisting of a number of particular pleasures, among which, both those which are past, and those which are future, are both enumerated. And they consider that particular pleasure is desirable for its own sake; but that happiness is desirable not for its own sake, but for that of the particular pleasure. And that the proof that pleasure is the chief good is that we are from our childhood attracted to it without any deliberate choice of our own; and that when we have obtained it, we do not seek anything further, and also that there is nothing which we avoid so much as we do its opposite, which is pain. And they assert, too, that pleasure is a good, even if it arises from the most unbecoming causes, as Hippobotus tells us in his Treatise on Sects; for even if an action be ever so absurd, still the pleasure which arises out of it is desirable, and a good.”[1]

“I possess her, but I am not possessed by her; since the best thing is to possess pleasures without being their slave, not to be devoid of pleasures.”[2]

חיי כלב חופשי עדיפים על עבדות לתשוקות

דיוגנס – ז’אן-לאון ז’רום – Wikipedia

“One of his sayings was, that servants serve their masters, and that wicked men are the slaves of their appetites.” — Diogenes the Cynic[3]

את הדרך להתפתחות מוסר האיפוק סלל דיוגנס מסינופ, שהיה מאבות אסכולת הציניקנים. הציניקנים, סלדו מחומרנות, מנהנתנות ומהמתירנות שאפיינו את החיים באתונה הקלאסית וטענו שחיים טובים הם אלה המממשים את יכולתנו התבונית במסגרת חיים ללא מותרות. הם התנגדו לתפישת הטוב כביטוי למוסכמות חברתיות וביקשו לחיות את חייהם בצורה פשוטה ככל שניתן, גם אם הדבר גרר בוז מצד סובביהם.

מסופר, שדיוגנס חי בחבית במרכז העיר, שלבש בגדים גסים, שאכל מזון פשוט ושעשה את צרכיו בציבור. הוא טען, שהאלים העניקו לאדם חיים קלים, אך אנו הרסנו מתנה זו ברדיפה אחר ערכים חומריים — בעיה הניתנת לתיקון בחזרה לחיים על פי הטבע. גישתו הייתה קיצונית וסגפנית כיוון שהאמין שעדיף לחיות ככלב חופשי מאשר לחיות כעבד לתשוקות גופניות ולמוסכמות חברתיות.

הציניקנים סברו, שצרכים ״טבעיים״ שקולים למילוי הצרכים הבסיסיים ביותר, הניתנים לסיפוק בחיים קרובים ככל שניתן לטבע הגולמי. מזון פשוט, לבוש פשוט, מגורים פשוטים ורצונות פשוטים מרכיבים חיים פשוטים, טהורים וטובים המאפשרים לאדם לחיות על פי צו המוסר והתבונה. הציניקנים העניקו קדימות לערכים רוחניים בצורה מובהקת והעדיפו לצמצם את תלותם בכל מרכיב חומרי שאינו הכרחי.

“He was also very indignant at seeing men sacrifice to the Gods to procure good health, and yet at the sacrifice eating in a manner injurious to health.[4]

“On one occasion he saw a child drinking out of its hands, and so he threw away the cup which belonged to his wallet, saying, “That child has beaten me in simplicity.” He also threw away his spoon, after seeing a boy, when he had broken his vessel, take up his lentils with a crust of bread.”[5]

“He used constantly to repeat with emphasis that an easy life had been given to man by the Gods, but that it had been overlaid by their seeking for honey, cheese-cakes, and unguents, and things of that sort. On which account he said to a man, who had his shoes put on by his servant, “You are not thoroughly happy, unless he also wipes your nose for you; and he will do this, if you are crippled in your hands.”[6]

“He used to say, that there were two kinds of exercise: that, namely, of the mind and that of the body; and that the latter of these created in the mind such quick and agile phantasies at the time of its performance, as very much facilitated the practice of virtue; but that one was imperfect without the other, since the health and vigour necessary for the practice of what is good, depend equally on both mind and body.”[7]

היַעַד: שַׁלְוָה

“When, therefore, we say that pleasure is a chief good, we are not speaking of the pleasures of the debauched man, or those which lie in sensual enjoyment, as some think who are ignorant, and who do not entertain our opinions, or else interpret them perversely; but we mean the freedom of the body from pain, and of the soul from confusion.”— Epicurus[8]

את האסכולה האפיקוראית ייסד אפיקורוס מסאמוס. כמו הנהנתנים, גם האפיקוראים טענו, שחיי אושר קשורים ליכולת לחוות עונג תוך הימנעות מכאב פיסי, אך הדגישו גם כי חיי אושר מחייבים חירות מחרדה נפשית. בניגוד לנהנתנים, האפיקוראים סברו שהימנעות מכאב אין משמעה התרת כל רסן במרדף בלתי פוסק אחר רצונות גופניים ארעיים ולכן התנגדו לנהנתנות מוגזמת.

האפיקוראים הבחינו בין שלושה סוגי צרכים: [1.] צרכים טבעיים-חיוניים ההכרחיים לקיומנו התקין, כדוגמת: אכילה, שתייה, שינה, מחסה, הגנה ממחלות…; [2.] צרכים טבעיים-לא-חיוניים המעניקים עונג אך אינם הכרחיים לקיומנו, כדוגמת: ריחות טובים, טעמים מתוקים, בדים נעימים, צלילים מרגיעים וכל צורך טבעי החורג מעבר להכרח הקיום; [3.] וצרכים לא-טבעיים שהשגתם כרוכה בלחצים נפשיים וגופניים, כדוגמת: הרצון לצבור ממון, כבוד חברתי, כוח וכו׳.

לצד שלושת סוגי הצרכים, זיהו האפיקוראים, שלושה מצבי נפש: (א׳) עונג; (ב׳) כאב/חרדה; (ג׳) שלווה. לטענתם, מצבי כאב וחרדה נוצרים מחוסר בצרכים טבעיים-חיוניים המאיימים על חיינו, ותחושות אלו מוחלפות בעונג כאשר החוסר ממולא. לדוגמא, תחושות רעב וצמא מוחלפות בתחושת עונג כשאוכלים ושותים; ואדם הסובל מקור עז חש עונג אם ישב ליד תנור או ילבש בגדים חמים. מצב הנפש השלישי, שלווה, נתפש כמצב נפשי בו האדם אינו חסר ואינו רודף אחר שום צורך — וזהו, לדעתם, מצב הנפש המועדף.

בין תפישת העונג האפיקוראית ותפישת העונג הנהנתנית היה הבדל נוסף. הנהנתנים ביקשו לחוות תחושות עונג גופני רבות ככל הניתן בעוד שהאפיקוראים העניקו דגש לעונג במובן הרוחני, וליכולתנו לחוש שלווה ורגיעה. כלומר, העונג האפיקוראי התמקד ביכולת לחוש שלמות נפשית, ועבור שלמות זו הם הסכימו להגביל את חווית העונג הגופני. כלומר שהאפיקוראים לא דגלו בנהנתנות לשמה. הם סברו ששלווה היא מצב התודעה הראוי ביותר, הממומש כשצרכינו הטבעיים-החיוניים מסופקים ואיננו שרויים ברדיפה סתמית אחר צרכים לא-טבעיים.

כדי לממש שלווה, האפיקוראים אימצו סגנון חיים המאופיין באיפוק חשקים מוגזמים, אך להבדיל מדיוגנס הסגפן, הם לא יצאו נגד ההנאה כשלעצמה. הם ראו ערך בהנאות גופניות ובעונג הנגרם מצריכתן. בזמן שדיוגנס התנגד לאכילת מזונות עשירים בטעמים, לשימוש בבשמים וללבישת בגדים יקרים, האפיקוראים טענו, שמוטב לחיות את רוב חיינו בצניעות בכדי, שמֵעֵת לְעֵת, נדע להעריך מותרות כחוויה ייחודית. ההיגיון בתפישת האפיקוראים קשור לעובדה שמימוש ערכים ההופך שכיח, מאבד מייחודו והופך תפל. למשל, אם נאכל מזונות עשירים בכל ארוחה, טעמם יהפוך למוכר ומאוס. ומנגד, אם נאכלם לעתים רחוקות, טעמם הייחודי יהווה שינוי מרענן לתזונתנו היום-יומית. לדעת האפיקוראים, אדם רעב, רווה נחת מאכילת מזונות פשוטים, שכן האכילה מפיגה את הכאב הכרוך ברעב. באותה מידה, אדם צמא רווה נחת משתיית מים, שכן השתייה מפיגה את הכאב הכרוך בצימאון. אדם שאוכל בעודו רעב וצמא באמת, אינו זקוק לתפריט יקר ומורכב כדי להתענג (או כמו שאדי מרפי אמר, ״כשאדם מורעב לסקס ואוכל, אפילו קרקר פשוט נתפש כסעודת מלכים״).

האפיקוראים התייחסו לעקרון העונג כאמת מידה להבחנה בין טוב ורע, אך להבדיל מקודמיהם, לא הגזימו בנהנתנות או בהימנעות. הם בחרו בגישה נהנתנית מתונה המבדילה בין כאבים מוחלטים לכאבים שיכולים להוביל לעונג; ובין עונג מוחלט לעונג שיכול להוביל לכאב. מטבע הדברים, האפיקוראים טענו, שעלינו לשקול את מטרותינו בצורה תבונית, שכן לעתים ראוי לשאת כאב זמני במטרה לממש עונג או כדי להימנע מכאב רב יותר בעתיד — כפי שאימונים גופניים עלולים להיות קשים, אך ביצועם מחזק את הגוף, וכפי שאכילה מוגזמת יכולה להוביל לחולשה וחולי.

על פי האסכולה האפיקוראית, צרכי החיים ״הטבעיים״ תלויים במצב הגוף, אותו ניתן להכיר באמצעות החושים וכישורי התבונה. בהיווצר צורך גופנו מאותת בתחושות מצוקה, אולם כשהצורך ממולא הגוף מפסיק איתותים אלה. אם לא נהיה קשובים לחושינו ולתובנת שכלנו, נשגה בזיהוי האיתותים ולכן גם נשגה בזיהוי המידה הראויה הטבעית הדרושה למילוי החוסר. לפיכך, סברו האפיקוראים, שאי-הגזמה בצריכה חומרית היא המאפשרת לנו להיות קשובים לחושינו ולגופנו.

“And Diodes, in the third book of his Excursion, says that they all lived in the most simple and economical manner; ” They were content,” says he, ” with a small cup of light wine, and all the rest of their drink was water. […] But he himself in his letters, says that he is content with water and plain bread, and adds, “Send me some Cytherean cheese, that if I wish to have a feast, I may have the means.” This was the real character of the man who laid down the doctrine that pleasure was the chief good”[9]

“Now, in the Canon, Epicurus says that the criteria of truth are the senses, and the preconceptions, and the passions. But the Epicureans, in general, add also the perceptive impressions of the intellect. […] Reality and the evidence of sensation establish the certainty of the senses; for the impressions of sight and hearing are just as real, just as evident, as pain.”[10]

“They say that there are two passions, pleasure and pain, which affect everything alive. And that the one is natural, and the other foreign to our nature; with reference to which all objects of choice and avoidance are judged of. They say also, that there are two kinds of investigation; the one about facts, the other about mere words.”[11]

“and the evidence of the senses, as I have said before, ought to be the rule of our reasonings about everything which is not directly perceived.”[12]

“And simple flavours give as much pleasure as costly fare, when everything that can give pain, and every feeling of want, is removed; and corn and water give the most extreme pleasure when any one in need eats them. To accustom one’s self, therefore, to simple and inexpensive habits is a great ingredient in the perfecting of health, and makes a man free from hesitation with respect to the necessary uses of life.”[13]

“No pleasure is intrinsically bad: but the efficient causes of some pleasures bring with them a great many perturbations of pleasure.”[14]

“If you resist all the senses, you will not even have anything left to which you can refer, or by which you may be able to judge of the falsehood of the senses which you condemn.”[15]

[לחצו כאן לחלק ב׳]

מקורות:
[1] Diogenes Laertius. The Lives and Opinions of Eminent Philosophers. Translation: C.D. Yonge (Bohn, London, 1853). Book II, Aristippus, pp. 89-90
[2] p. 85
[3] Book VI, Diogenes, p. 242
[4] p. 227
[5] p. 230
[6] p. 234
[7] p. 243
[8] Book X, Epicurus, p. 471
[9] pp. 427-428
[10] p. 435
[11] p. 436
[12] p. 438
[13] p. 471
[14] p. 475
[15] p. 476
[16] Ancient Ethical Theory. Stanford Encyclopedia of Philosophy

Leave a Reply

%d bloggers like this: