האם אי פעם פעלתם על סמך דעה קדומה למרות שידעתם שאין בה טעם? האם הקשבתם לעצת מומחה למרות שחשתם שהיא אינה הפתרון לבעייתכם? האם קרה שאנשים רבים אמרו לכם שדבר נכון וידעתם שהוא שגוי עבורכם? עברו על שתי הרשימות הבאות ונסו לזהות נקודות דמיון ושוני מהותיות ביניהן:

myths-table

אם הנחתם ששתי הרשימות דומות בניסיונן להציג טענות אודות המציאות, צדקתם. ואם הנחתם שהשוני ביניהן קשור לאמות המידה להוכחת טענותיהן, צדקתם שוב. היום ננוע מהרנסאנס ועד המאה ה-20 המוקדמת תוך התייחסות להתפתחות השיטה המדעית ונבחן כיצד התפתחות זו השפיעה על אמות המידה לקביעת וודאות.

העת החשוכה

במשך כאלף שנים, מנפילת האימפריה הרומית בשנת 476 ועד לרנסאנס וגילוי יבשת אמריקה בשנת 1492, שלטה באירופה הפרדיגמה הנוצרית-קתולית. תקופה זו, הידועה בכינויים ״ימי הביניים״ ו״התקופה החשוכה״, מוכרת כך בשל הקיפאון האינטלקטואלי וההתדרדרות החברתית-כלכלית שנגרמו בגינה. הכנסייה הקתולית הועידה לקדם את הדת הנוצרית בכל צורה אפשרית ולמטרה זו השתמשה באמצעים דמגוגיים וכוחניים. הרקונקיסטה, מסעי הצלב והאינקוויזיציה היו דוגמאות לכוחניות התפישה הקתולית ולניסיונה לכפות את אמונתה על יתר אוכלוסיות העולם. אך המלחמה על דעת האדם לא נערכה רק בחרבות ומגנים, כי אם בספרים ויצירות אמנות. להבדיל מהתקופה הקלאסית, ימי הביניים התאפיינו בקנאות דתית קיצונית שנמנעה מסובלנות ומחקר ביקורתי. ראשי הכנסייה גייסו בכפייה מדענים ואמנים במטרה להוכיח ולהלל את קיום האל. אנשי רוח התבקשו לספק תגליות התואמות את רוח הדת בלבד, בעוד אלה שהעזו לטעון נגדה הסתכנו בחרם, מאסר, עינוי ומוות. את ראשי הכנסייה לא עניין אם תאוריה מדעית תיארה את המציאות בצורה מוצלחת יותר מכתבי הקודש. הם ביקשו להפיץ את בשורת האל ועבור מטרה זו אמונה דוגמטית והפחדה שימשו אמצעים בלעדיים, בעוד נתוני החושים נתפשו כמקור ידע לא אמין וכמעוררי יצר רע.

התעוררות

בשלהי המאה ה-15, בעקבות גילוי כתבי הוגים קלאסיים שאבדו במערב (או הועלמו, בכוונה תחילה, על ידי הכנסייה), חלה התעוררות מחודשת (רנסאנס) בכל מדעי הרוח, הטבע והאמנויות. אחרי שנות דיכוי כה רבות תחת עול הדת, מדעני המערב פקחו את עיניהם, חזרו להשתמש בגישה ניסויית ביקורתית ותגליות מדעיות משמעותיות לא בוששו לבוא. אולם, התפכחות המדענים לא סימנה עדיין את סופה המוחלט של התקופה החשוכה, שכן ראשי הכנסייה המשיכו לרדוף הוגים שהטילו ספק בדּוֹגְמָה הכנסייתית. אחת הדוגמאות המוכרות ביותר למאבק הכנסייה במדע הניסיוני עסקה בשאלת מבנה היקום ומערכת השמש. המודל הגיאוצנטרי הכנסייתי סבר שכדור הארץ נייח ושגרמי השמיים מקיפים אותו, בעוד המודל ההליוצנטרי טען שכדור הארץ ויתר גרמי השמיים מקיפים את השמש. בעקבות הוויכוח הכנסייה אסרה לפרסם את כתבי האסטרונומים ניקולאוס קופרניקוס וגלילאו גליליי, ועל גליליי אף הוטל מאסר בית עד סוף חייו. למזלה הרב של האנושות, בעקבות ריבוי תגליות מדעיות חדשות שררת הכנסייה התערערה ואירופה מצאה את דרך המלך לעת חדשה שתוציאנה מהקיפאון המחשבתי והכלכלי שאפפוה שנים כה רבות.

העת החדשה

שני הוגים מזוהים במיוחד עם ראשית המהפכה המדעית בעת החדשה. רנה דקארט, הצרפתי ופרנסיס בייקון, האנגלי. דקארט, הרציונליסט, טען, בעקבות אפלטון והכנסייה, שאת אמיתות העולם ניתן לזהות בעזרת הכרת אלוהים והתבוננות פנימית, וכי שיטת ההיסק הלוגי היא הדרך להוכיח וודאות. מנגד, בייקון, האמפריציסט, טען, שהכרת הטבע חייבת להתבסס על התבוננות חושית ושיטה ניסיונית ביקורתית — גישות סותרות, כפי שכבר נתקלנו לא פעם בעבר.

שמה של הגישה האמפריציסטית עלה מהמונח אֶמְפִּירִי: ״הַמְּבֻסָּס עַל נִסּוּי, נִסְיוֹנִי, מֻכָּר מִתּוֹךְ עֻבְדּוֹת וּמִבְּחִינָה מַעֲשִׂית״.[1] בספרו ״האורגנון החדש״ (1620)[2], הציע בייקון לבסס את טענותינו המדעיות על נתונים חושיים ברי שחזור במקום התגלות אלוהית ותחושות פנימיות. בייקון החל את מחקרו במספר שאלות בסיסיות: מדוע האדם צריך מדע? ומדוע יש להכפיף את המדע תחת שיטת מחקר מסוימת? תצפית ישירה בבני אדם גילתה לו, שבזמן שאלוהים נתפש כישות כל יודעת וכל יכולה, האדם אינו כזה, ולכן עלינו לפעול באופן שיטתי להכיר את המציאות שסביבנו, שכן הטבע אינו מציג את מאפייניו באופן ישיר כפרסומות על בתים.

“Ignorance of cause frustrates effect. For Nature is conquered only by obedience”

Buzz
Toy Story by Disney-Pixar

״שליטה בטבע מחייבת ציות לחוקיו״.[3] באמירה קצרה זו סלל בייקון את הדרך למדע היישומי המודרני. טענתו קבעה שלטבע מהות קבועה ובכדי לרותמו לצרכינו, עלינו להכירה ולהבין את מאפייניה. למשל, כדי לשלוח אדם לחלל, עלינו לבנות מערכת הנעה חזקה מכוח הכבידה. כדי להפוך מי-ים למי-שתייה, עלינו להפריד בין מולקולות המים למלחים המומסים בהם. כדי שעירוי-דם יציל חיים, עלינו להבין שבעלי סוג דם מסוים יכולים לקבל תרומה מסוג מתאים בלבד. כדי לרפא גידול סרטני עלינו לוודא שהטיפול יפגע בתאים החולים ולא ברקמה הבריאה. אם ברצוננו שגוף האדם יפיק אנרגיה ממקור שומני, התאים צרכים חמצן ומים. וכו׳. כל פעולה המבקשת לתמרן את הטבע לצרכינו דורשת שנזהה את מאפייניו, נבין את היחס בין סיבה-ותוצאה ונסגל דרכי פעולה התואמות נתונים אלה. כל מטרה הסותרת את מאפייני הטבע תיכשל. מאפייני הטבע משתנים בהתאם לחוקיות קבועה, הם אינם ניתנים למיקוח ולכן רצון טוב ותחנונים לאלים יכולים לשנות את תחושת האדם המתחנן, אבל אין הכרח שישנו במאומה את המציאות שסביבם. הדרך היחידה למימוש מטרותינו תלויה בזיהוי מהות הטבע בעזרת התבוננות חושית אובייקטיבית והימנעות מדעות שגויות.

חמישה חושים, ארבעה אלילים, שלוש טבלאות, שני שלבי אינדוקציה ומסקנה אחת (השיטה האמפירית)

שיטת המדע הבייקוניאנית זיהתה ארבעה סוגי דעה קדומה (להם קרא ״אלילים״) המעוותים את יכולתנו לזהות את מאפייני הטבע בצורה תקינה:

  • אלילי השבט: דעות קדומות שמקורן בעצם היותנו בני אדם. לדוגמא, התודעה האנושית עשויה לפרש את נתוני החושים בצורה שגויה, כפי שקורה במהלך חלום.
  • אלילי המערה: דעות קדומות אישיות אליהן חונכנו בעזרת חִבְרוּת עשויות לעצב את תודעתנו בצורה שתקשה עלינו לזהות את המציאות כהווייתה. לדוגמא, חונכנו להאמין באלוהים.
  • אלילי השוק: דעות קדומות שמקורן בשפה לא מדויקת שהתגלתה כשגויה אך ממשיכה לבלבל את החשיבה. לדוגמא, הוכח כי אֶתֶר אינו קיים כמרכיב חלל היקום, אולם אנו עדיין משתמשים במושג ״גלי האֶתֶר״ בכדי לתאר גלים הנעים בחלל.
  • אלילי התאטרון: דעות קדומות שמקורן בתזות פילוסופיות שגויות הגורמות להסביר את העולם על פי מה שלמדנו מראש ולא על פי הקיים בפועל. לדוגמא, התאוריה המרקסיסטית מסבירה כל תופעה חברתית במובני מאבק משאבים, או התאוריה הפרוידיאנית מסבירה כל תופעה במובני פחד ממוות ותשוקה למין.

בייקון הסביר שהיכולת לטעות מאפיינת את מהותנו כבני אנוש. הוא גם הוסיף וטען, שלעתים קרובות, אנשים ממהרים להציג קשרים סיבתיים להתרחשויות שסביבם כשבפועל כלל לא קיים קשר סיבתי (ראו רשימה 1 למעלה). לאור הבנה זו, חיפש בייקון, שיטה מדעית שתאפשר לנסח טיעוני אמת תוך הימנעות מעוולות הדעה הקדומה. הפתרון שהציע התבסס על הליך הוכחה אינדוקטיבי (הסקה מן הפרט אל הכלל):

  1. זיהוי תופעה או בעיה מסוימת אותה נרצה להסביר.
  2. עריכת טבלת מצאי שתמנה דוגמאות פרטיות רבות בהן התופעה מתקיימת.
  3. עריכת טבלת העדר שתמנה דוגמאות רבות הדומות לתופעות בטבלת המצאי אך בהן התופעה אינה מתקיימת.
  4. עריכת טבלת השוואה בעזרתה נבצע ניסויים מבוקרים במטרה לבדוק אם קיים קשר בין הדוגמאות בטבלאות הקודמות ואם הן משתנות בתנאים שונים.
  5. ניסוח היפותזה כללית שתסביר את התופעה (שלב אינדוקציה ראשון).
  6. שלילת דוגמאות שאינן תואמות את ההיפותזה (שלב אינדוקציה שני).
  7. הסקה אם מכלול הנתונים מאשר את תקפות ההיפותזה.

כשלוש מאות שנים לאחר שנוסחה, נראה ששיטתו של בייקון התקבלה על ידי רוב בני האדם החיים בעולם המערבי, החל ממדענים מובילים המחפשים תרופות למחלות חשוכות מרפא ועד לאדם הפשוט המנסה להבין מתי התנהגות כלשהי תובילו להצלחה עסקית או להצלחה עם בחורות. האדם המודרני מאופיין ברציונליות מחוברת למציאות, המבינה שתיאור נכון של הטבע שסביבנו מחייב שימוש תקין בכלי איסוף המידע הזמינים לנו — החושים והתבונה.

אני חושב משמע אני טועה

כפי שבטח הבנתם מדברי קודם, רוב בני האדם זה לא כל בני האדם, ולכן אציג כעת מספר תיאוריות שלא קיבלו את דברי בייקון כאמת מוגמרת. בשנת 1739 פרסם הפילוסוף דיוויד יום, אמפריציסט וספקן על פי הגדרתו, את הספר ״מסכת טבע האדם״[4] בו הציג את בעיית האינדוקציה. לשיטתו, על אף שהבנת העולם מחייבת מידע שמקורו בהתנסות חושית, אין זו מַסְפֶּקֶת לקביעת וודאות, כיוון שהתנסות חושית מעניקה חיווי על העבר וההווה בלבד ומהם לא הכרחי להסיק שהעתיד ימשיך להתקיים בצורה דומה.

ביקורת נוספת נגד שיטת האינדוקציה הוצגה בשנת 1781, עם פרסום הספר ״ביקורת התבונה הטהורה״[5] של עמנואל קאנט. בספר זה, שטח קאנט את תורתו בדבר תקפות נתוני החושים והתבונה האנושית. לגישתו, החושים מעניקים חיווי מוגבל בלבד על המציאות כיוון שאנו בוחנים את העולם מנקודת מבט סובייקטיבית אנושית, אולם בכדי להכיר את המציאות באופן ודאי, עלינו להכיר את העולם שסביבנו בצורה אובייקטיבית (שאינה אנושית) וללא העדפה אישית. זאת אומרת, שלפי הגישה הקאנטיאנית, בעיית האינדוקציה וחוסר האובייקטיביות האנושית מוכיחים שעלינו למצוא מקור ידע אחר מזה החושי. קאנט הסיק, שרק אנשים ברי מזל עם יכולות מיוחדות יכולים להימנע מהטיה סובייקטיבית, ולכן ראוי שיתר בני האדם יקיימו את דבריהם. כמו אצל אפלטון, פילוסופיית המוסר הקנטיאינית הציגה את חשיבות הציות לאנשי מקצוע בעלי גישה לידע, שלכאורה, אינו מצוי בידי האדם הפשוט.

החל מהמאה ה- 19 נעשה ניסיון להרחיב את קריטריון האובייקטיביות הקאנטיאני לידי שיטה מדעית חלופית לזו האינדוקטיבית. מספר הוגים אירופאים, בראשות אוגוסט קומט, ועד הוגי ״החוג הוינאי״, הציגו את גישת הפוזיטיביזם שקידמה הימנעות מוחלטת מהתבוננות פנימית סובייקטיבית. במובנים מעשיים, קראו חסידי הפוזיטיביזם לכונן שיטה מדעית מבוססת תצפיות והיקשים שאינה נסמכת על פירוש אישי והדרך לממשה התבססה על הליכים סטטיסטיים המשווים בין נתונים שלא עוותו על ידי הסובייקט הנבדק. כלומר, הם התעלמו לחלוטין מכל נתון שאינו ניתן לכימות ושיחזור מדויק. תחושות, רגשות, העדפות ושאר נתונים המתוארים על ידי הנבדק באופן סובייקטיבי הפכו לנתונים לא-רלוונטיים כיוון שלא ניתן למדוד אותם בצורה חד-משמעית וברת שחזור. אם נעניק לגישה זו ביטוי במובני מחקר רפואי/תזונתי, נזהה מחקרים המשתמשים בצילומי קיבה, בניתוח תרביות, במדידת זמני עיכול וספיגת ערכים תזונתיים, תוך התעלמות מוחלטת מנתונים סובייקטיביים כגון: תחושת ערנות, תחושת כובד, סף ריכוז, העדפת טעם, וכו׳. יעשה ניסיון להחליף נתונים אלה בנתונים נעדרי-תיאור-אישי על בסיס תיעוד פעילות מוחית, בדיקת רמות סוכר בדם, ניתוח דופק, לחץ דם, קצב נשימה, צפיפות עצם וכו׳, אך מהדעה והתחושה האישית יתעלמו כאילו אינן קשורות למשוואה וכל שהן יכולות להוסיף זה מֵמַד טעות. וכאן עולה השאלה, האם מסקנות המתעלמות מתחושתו האישית של הפרט אכן יכולות להיתפש כמוחלטות עבורו? האם העובדה שמחקר כלשהו קבע שאכילת עגבניות טריות זה טוב משנה את העובדה שהן גורמות לי לבחילה? האם עלי לאוכלן בכוח? הפוזיטיביסטים חשבו שהצגת ריבוי דוגמאות נעדרות-ביטוי-אישי המאמתות את הנחותיהם היא ההוכחה לחוזק מסקנותיהם, אבל פילוסוף מדע אחד בחר לצאת נגדם.

עקרון ההפרכה

בספרו ״הלוגיקה של הגילוי המדעי״ (1934)[6], יצא קרל פופר נגד הסְבָרָה שהיפותזות מאמתים בעזרת דוגמאות המאששות אותן. פופר הראה שאימות היפותזה לא נעשה בצורה פוזיטיבית (במציאת מקרים התואמים אותה), אלא בצורה נגטיבית (בכישלון מציאת דוגמאות הסותרות אותה). ההבדל עשוי להראות סמנטי, אך הוא משמעותי מאוד. תארו בנפשכם את המקרה הבא: זואולוג חקר ברבורים ואחרי מחקר ארוך הגיע למסקנה שכל הברבורים לבנים. המסקנה נוסחה לאחר תצפיות רבות של ברבורים לבנים, אולם מספיקה תצפית אחת בלבד בברבור שאינו לבן בשביל להוכיח שהטענה שגויה. ותצפית זו לא איחרה לבוא. מה אנו למדים מכך? אנו למדים שאפשר לספק עשרות, מאות, אלפי ומיליוני דוגמאות שלכאורה מאששות טענה, אך דוגמת נגד אחת בלבד יכולה להפריכה או לפחות לתחמה כחוק שאינו כללי. כיוצא בזה, חוקר טוב אינו בוחן את אמיתות טענותיו על פי מספר הדוגמאות המאששות אותה, אלא על פי מספר הפעמים שניסה להפריכן ללא הצלחה, כשכל כישלון הפרכה מחזקן בעיניו. מדע טוב, לדעת פופר, הוא מדע ביקורתי וספקן, המודע למגבלות הידע האנושי וליכולתנו לטעות. מדע טוב הוא מדע צנוע המבין כי טיעוני ההווה מושתתים על ידע קיים, ובהינתן ידע חדש, יהיה צורך לבחון מחדש את מסקנותינו. לפיכך, אומר פופר, שמדע טוב הוא  מדע של הפרכות.

על מדע וחקר התזונה

מכל הדיון הזה, מה המסקנות שעלינו להפנים אודות השיטה הראויה למחקר מדעי באופן כללי ולמחקר התזונה באופן פרטי? שלושת גישות המדע: של בייקון, של הפוזיטיביסטים ושל פופר, הציגו עקרונות יסוד שחוקר טוב צריך ליישם. עליו לבסס את הנחותיו על ניסיון; עליו לוודא שהנתונים שהציג אובייקטיביים, קבועים וניתנים לשחזור; ועליו לוודא שמסקנותיו מנוסחות באופן צנוע ופתוח להפרכה.

עקרונות אלה יפים כשאנו דנים במחקר אודות הטבע הדומם, אך מה לגבי מחקר בני האדם הניחנים בתבונה, ביכולת טעות וביכולת אשליה עצמית? האם הפוזיטיביסטים צדקו באומרם שעלינו להתעלם מכל נתון סובייקטיבי שאינו ניתן לכימות? האם על דני להתעלם לחלוטין מרצונותיו והעדפותיו בבחרו את המזון שיאכל? האם עליו לקבל דין מסקנות מחקרים סותרים שבוקר אחד טוענים שחלב בריא ולמחרת צועקים שחלב מסרטן? האם עליו לתת קדימות לדברי כל אדם בר-סמכא הלובש חלוק לבן על פני מסקנות שגילה בעצמו?

עלינו לזכור שמדענים יכולים לטעות ושמחקרים סטטיסטיים מציגים מגמות, שבסוף היום, חובה לבחון למול מצב כל פרט ופרט. בבואנו לשאול אם מזון מסוים טוב עבורנו, אל לנו לצאת מנקודת הנחה שמסקנות מחקר תזונתי כזה או אחר בהכרח תואמות את מצבנו האישי. עלינו לסגל גישה מדעית הבוחנת את המלצות מחקרי התזונה באופן ביקורתי, תוך ניסיון להפריכן בהשוואה למצבנו הסובייקטיבי. אם לא הצלחנו להפריכן, כנראה שהמסקנות תואמות לנו, אך אם הצלחנו להפריכן, עלינו לזונחן, גם אם נראה שהן מתאימות לאנשים אחרים שסביבנו.

science-table

מקורות ראשוניים:

[1] מילון אבן שושן.
[2] Bacon, Francis. The New Organon. Edited by: Lisa Jardine and Michael Silverthorne (Cambridge, 2000, UK).
[3] Ibid, p. 64.
[4] יום, דיוויד. מסכת טבע האדם. תרגום: יוסף אור (מאגנס, ירושלים, תשמ״ג).
[5] קאנט, עמנואל. ביקורת התבונה הטהורה. תרגום: שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך (מוסד ביאליק, ירושלים, 1954).
[6] Popper, Karl. The Logic of Scientific Discovery (Routlege, London, 2002).

מקורות משניים:

[7] ימי הביניים: http://goo.gl/rNvRpC
[8] המהפכה המדעית: http://goo.gl/MKug0f
[9] המודל ההליוצנטרי: http://goo.gl/OYzEux
[10] המודל הגיאוצנטרי: http://goo.gl/GmQ4g4
[11] ניקולאוס קופרניקוס: http://goo.gl/5s4kYj
[12] גלילאו גליליי: http://goo.gl/sTXxu2
[13] רנסאנס: http://goo.gl/dW5wli
[14] רנה דקרט: http://goo.gl/2TbzJW
[15] פרנסיס בייקון: http://goo.gl/1PrG1Q
[16] דיוויד יום: http://goo.gl/4LeNOL
[17] בעיית האינדוקציה: http://goo.gl/vVM42y
[18] פוזיטיביזם לוגי: http://goo.gl/DOp5or
[19] קרל פופר: http://plato.stanford.edu/entries/popper
[20] עקרון ההפרכה: http://en.wikipedia.org/wiki/Falsifiability
[21] נקודת עוגב: http://goo.gl/tJ9eWg

Leave a Reply

%d bloggers like this: