confusedpanda by mairin | openclipart
confusedpanda by mairin | openclipart

שיפורי טכנולוגיה, איכות חיים ושינויים במבנים חברתיים מעוררים לרוב יחס שלילי מצד קבוצות מיעוט באוכלוסיה. לוּדיטים, כפי שנקראו ראקציונרים נגד המהפכה התעשייתית בבריטניה, טענו שחיים פשוטים ו״טבעיים” עדיפים על חיים מודרניים. טענותיהם קידמו פילוסופיות שמרניות, מסורתיות או קיצוניות, שקראו לחזור לאורח חיים מוגבל במטרה להתמודד, ולעתים אף לברוח, מהשלכות המודרנה. לדידם, חדשנות מציגה אפשרויות בחירה חדשות שמערערות מסורות קיימות ולכן מהוות סכנה לחברה בכללותה. חברות שמרניות קיצוניות נוהגות בחשדנות כלפי כל חידושי המודרנה, שכן הן מאמינות בערך הפנימי שקיים בשמירת מסורת. כיוצא בזה, חברות אלו נמנעות, מתכחשות ומגבילות חדשנות באשר היא. ולכן בכל תרחיש שמציג התנגשות בין מסורת וחדשנות, ערכי המסורת יקבלו קדימות מוחלטת.

למרבה המזל, תרבויות רבות, שהיו נתונות בעבר תחת עול פילוסופיות מסורתיות קיצוניות, זכו בעקבות עידן הנאורות לפתוח את דלתות חייהם לפלורליזם מחשבתי, תנופה טכנולוגית, ועושר נצבר שלא נודע כמותו. עבור רוב ארצות המערב, חדשנות, תבונה ושפע הפכו ממילים גסות למטרות ראויות. וככל שגדל מספר האנשים שצברו עושר חומרי ויכלו להנעים את זמנם בעיסוקי פנאי, התפתחה קשת רחבה של תרבות ואנינות-טעם בכל תחומי החיים. האנושות פיתחה חיבה לבגדים יפים, לריהוט נוח, להופעות, סרטים וספרים. יצרנו משחקים ותחביבים שונים. אך נראה שמעל הכל למדנו להתענג על אוכל.

אווו… האוכל… כמה שאנו אוהבים לגרות את חושינו

תבלינים מהודו, פירות מאיים טרופיים, בשר מארגנטינה, דגים מהים הצפוני, תבואה מערבות קזחסטן, גבינות ויין מצרפת, קפה וסוכר מברזיל, קקאו מאפריקה ועוד ועוד. ארוחות גורמה בנות שלוש עד שבע מנות — שהיו שמורים לאצולה — הפכו נגישות לרבים באוכלוסיית העולם המערבי. מאכלים אקזוטיים זמינים כיום לרכישה במכולות שכונתיות. והימים בהם דלת-העם ניזונה מתפוחי אדמה ובצלים מעופשים למשך חורף שלם כנראה שלא ישובו. ארוחת בוקר, בראנץ’, צהריים, תה של ארבע, ערב ולילה; מתאבנים, מנה ראשונה, מנת ביניים, מנה עיקרית ומנה אחרונה; אפריטיף, בירה, יין אדום, קוקטייל, ויסקי ודיז’סטיף; מים מינרלים, מים חכמים, מיצי פירות, משקאות תוססים, קפה ותה. ועוד ועוד. לאחר שנות תזונה מוגבלת כה רבות, אוכלוסיית המערב פיתחה תיאבון ללא גבול, שהולידה תרבות גלובלית ואוצר מילים חדש.

לאדם המודרני, אכילה מהווה הרבה יותר מפעולת הזנה והיא ממלאת חלק משמעותי מחיי כולנו. במובנים פיזיולוגיים, תזונה נכונה מאפשרת למצות את הפוטנציאל הגופני והקוגניטיבי שלנו. במובנים פסיכולוגיים, מזון מעורר רגשות ויצרים ומתפקד כאמצעי תמיכה בעתות משבר ולחץ. ובמובנים סוציולוגיים, אוכל מהווה גשר המקרב בין אנשים ותרבויות. אולם, על אף שמזון משרת מטרות חיוביות רבות, למטבע גם צד שלילי, כיוון שמזונות והרגלים מסוימים עשויים לגרום לתלות גופנית ופסיכולוגית. אי לכך, בעולמנו המכיל מגוון מזון כה רב, חשוב שנקדיש תשומת לב להבנת התוצאות האפשריות של בחירותינו התזונתיות.

האם רונלד מקדולנד באמת חבר שלנו?

All rights reserved to McDonaldsCorp | https://flic.kr/p/nip2w2 | Redistributed under CC license https://creativecommons.org/licenses/by/2.0/legalcode
All rights reserved to McDonaldsCorp | https://flic.kr/p/nip2w2 | Redistributed under CC license https://creativecommons.org/licenses/by/2.0/legalcode

הימים בהם מזוננו היה תוצר עבודתנו הישיר עברו מן העולם. תרבות המערב פיתחה תעשייה עצומה שמספקת את צרכי קיומם התזונתיים של מיליארדי אנשים על בסיס יום יומי. התפתחות אמצעי ייצור המזון הנגישו מגוון מזונות רחב לרוב אנשי המערב, עובדה שהובילה לתלות ביצרנים חיצוניים המספקים את כל מאוויינו. הבעיה היא, שמזון תעשייתי אינו בהכרח טוב עבורנו, כיוון שהאינטרסים של תעשיית המזון לא תמיד תואמים את האינטרסים שלנו כצרכנים. יצרנים עושים שימוש במוצרים מעובדים כגון חומרים משמרים וחומרי טעם להאריך את זמן המדף ולשפר את טעמו של המזון, אך כיצד מזונות מועשרים בחומרים אלה משתווים למזונות טבעיים? שימוש בחומרים מעובדים משרת לרוב את האינטרסים הכלכליים של היצרנים, אך מהי השפעתם על הצרכן? ככל שמזוננו הופך מתועש יותר, כך מודעותינו למרכיבים הנחים בצלחותינו צריכה לגדול.

תכופות, כאשר עוברים מקיצוניות אחת לאחרת הצרות אינן נעלמות, הן רק מתחלפות. ממצב גופני ירוד שנבע מתת-תזונה, העולם החדש הציג התרחבות ניכרת באספקת וצריכת מזון, לצד התרחבות בתפוצת מחלות גופניות ונפשיות כרוניות כסוכרת, אנורקסיה, בולמיה וסרטן. ומחקרים חדשים אף מורים שהשמנת-יתר קשורה לאחד מתוך חמישה מקרי מוות בארה”ב.[1]

ילד, שב תאכל!

האם יכול להיות שמתנגדי המודרנה צדקו באומרם שחידושיה הובילו לסטטיסטיקה עגומה זו? אני טוען אחרת, שכן גם תרבויות מסורתיות מולידות בעיות תזונה: הן מאמצות תגליות מצילות חיים בצורה איטית, והמסורות הטבועות בהן גורמות לאנשים לאכול יתר על המידה.

לדוגמא: תרבויות רבות רואות זאת כעלבון אם אורח מסרב להצעת מזון ומשקה ממארחו. אולם מנהג זה גורם לאנשים להתעלם מתחושת השובע והרעב הטבעית ולהחליפה באכילה מתוך הכרח. תסמיני תופעה זו ניתנת לצפייה בגידול ילדים. מי לא נתקל בילד שרוצה לשחק, גם אם הדבר כרוך בפספוס ארוחה. ומי לא שמע (לפחות פעם אחת) הורה המחייב את ילדו לשבת לאכול על אף שאינו רעב. וכאשר התנהגויות אלו מתרחשות דרך קבע, הן עשויות לשנות את יכולתנו לזהות ולפעול על פי תחושת הרעב והשובע הטבעיות שלנו. ברוב המקרים, ילדים סקרנים ובריאים חושבים על מזון כשהם ממש רעבים (או כשהם מתרגילים לאכול ממתקים). אך בעקבות ההכרח שמציבים ההורים, אותם ילדים מתרגלים לתת קדימות לאכילה על פני פעולות אחרות — הרגל שעלול לרדוף אותם כבוגרים הסובלים מבעיות משקל, קשיים בריכוז, ודימוי עצמי נמוך.

כפי שממחישות דוגמאות אלו, שפע מזונות אינו הגורם היחיד לבעיות תזונתיות. מסורות אכילה יכולות גם הן להוביל אנשים לאבד מגע עם תחושותיהם הפנימיות תוך עידוד אכילת יתר. חסידי המסורת, הטוענים כי בחזרה למסורות עתיקות נפתור את בעיותינו, טועים אם כן בטענתם כי מקור בעיותינו נובע בהכרח מייעול תעשיית המזון. ולכן יהיה נכון יותר לומר שבעיות תזונתיות אינן עולות בהכרח משפע מזונות, כי אם מחוסר מידתיות באכילה ומאיבוד היכולת לזהות ולפעול על פי צרכינו הטבעיים.

קח ביס. קח מגנום.

Magnum
All rights reserved to Unilever

כיום, רוב מדינות המערב מודעות לסכנות האכילה המופרזת, אך מה עם עוד גורמים המשפיעים על הרגלינו התזונתיים? טרנדים תזונתיים לרוב מבוססים על הגדרות שונות של בריאות, אושר, מוסר והצלחה, וסקירה רחבה של מושגים אלה עשוי לעזור לנו להגיע להחלטות טובות יותר.

לצורך העניין, אנשי המערב מבינים שהצלחה מקצועית אינה המדד היחיד לאושר ותחושת מימוש אישית. בכדי לממש אושר ותחושת רווחה, עלינו ליצור איזון בין מגוון רחב של גורמים, שכולל הצלחה מקצועית, חברתית, ואישית. חשוב גם להבין שהמהפכה השיווקית — שאפשרה למותגים מובילים להתרחב גלובלית ולהשפיע על האידאלים האסתטיים של תרבויות רבות — לא יכלה לממש תוצאה זו ללא פנייה לרגשותיהם וכמיהותיהם של הצרכנים: להיות טובים, חזקים, יפים, בריאים, רזים, מאושרים ועשירים יותר. כמובן שאלו אינן הכמיהות היחידות המניעות אנשים לפעולה, אך לא תהיה זו הגזמה אם נאמר שהן שיחקו תפקיד מכריע בהתפתחותה המהירה של תרבות המערב.

לעניין הגובר בתזונה יש גם מובנים שאינם פנימיים מעיקרם ולמהפכת השיווק והפרסום יד עיקרית בו. לצערנו או לשמחתנו (תלוי במתבונן), בעולם תחרותי ניתנת משמעות רבה למראה חיצוני. אנשים רבים יסכימו ששמירה על חזות בריאה ומטופחת משפיעה על יכולתנו להתקדם מקצועית וחברתית. כלומר, אנו רוצים להראות טוב יותר, לא רק מפאת התחושה הפנימית הטובה הנלווית לתזונה נכונה, אלא גם כדי להשפיע על תגובת האנשים הסובבים אותנו: מעסיקים, לקוחות, בני משפחה, חברים, מאהבים וכו׳. מראנו החיצוני מותיר רושם ראשוני, מעיד על אופיינו ויכולותינו, ומשפיע על יחסינו. בין אם נראה בתופעה זו סימן לשטחיות השיטה הקפיטליסטית, או סימן לשאיפתה למצוינות, אנשים בימינו מוכנים לעבוד קשה בכדי לממש את האידאלים האסתטיים שלהם. השאלה ״האם כל האידאלים האסתטיים שווים בערכם?״ חשובה ביותר ויהיה עלינו לעסוק בה ביתר אריכות במאמר עתידי, אך לעת עתה, יהיה זה מספיק אם נבין כי אידאלים אסתטיים, פעולותינו ובחירותינו מושפעים ממכלול רחב של גורמים פנימיים וחיצוניים. 

בפוסט זה אני מקווה שהצלחתי להפנות את תשומת לבכם למספר מורכבויות שסובבות את שאלת התזונה הנכונה. גישות תזונתיות שונות עשויות להיות מושפעות מנקודות שהעליתי או מאחרות שקצרה ידי מלהציג. מחקר התזונה מורכב ורב-תחומי, וככל שנצבור ידע נוסף, נמצא כיוונים חדשים לבחון את הנחותינו ואפשרויות הפעולה הזמינות לנו. נכון לעכשיו, אני ממליץ לכולנו לקחת פסק זמן לבחון את הנחותינו תוך ניסיון לזהות את מקורן.

מקורות:
[1] Masters, Ryan K. et al. “The Impact of Obesity on US Mortality Levels: The Importance of Age and Cohort Factors in Population Estimates” in American Journal of Public Health, Volume 103, Issue 10 (October 2013). http://ajph.aphapublications.org/doi/abs/10.2105/AJPH.2013.301379

6 Comments. Leave new

  • שתי הערות לגבי עניין המסורת וילדים:
    1. זה לא בדיוק שילדים “יודעים מתי הם צריכים לאכול”. אחת הבעיות אצל ילדים זה שמנגנוני הויסות שלהם אינם בהכרח עובדים “נכון”, בדיוק כפי שמנגנונים אחרים בגוף עדיין אינם “מכוונים”, כמו למשל מערכת החיסון שבגילאים צעירים נמצאת בסיכון גבוה יותר לפתח מחלות אוטו-אימוניות ואלרגיות שונות. בכל אופן, יש לך פה נקודה חשובה, שלא צריך להרגיל ילדים להתעלם מתחושות רעב ושובע טבעיות, אבל גם אי אפשר לתת לילדים לאכול אך ורק לפי התחושות שלהם כי לפעמים זה יכול להוביל לתופעות של משקל יתר או תת-תזונה. צריך למצוא פה איזון עדין.
    2. “אותם ילדים מתרגלים לתת קדימות לאכילה על פני פעולות אחרות — הרגל שעלול לרדוף אותם כבוגרים הסובלים מבעיות משקל, ריכוז, דימוי עצמי ושאר ירקות” – האם יש גיבוי אמפירי מבוקר לטענה הזו?

    לגבי הפרעות אכילה: הן מוכרות כבר אלפי שנים. כבר בכתבים של המצרים והיוונים הקדומים ניתן למצוא פילוסופים ורופאים שתיארו הפרעות אכילה והזהירו מפניהן. העניין הפילוסופי והפרוטו-מדעי בתזונה היה גבוה כבר אז, וכבר אז הייתה התייחסות בכתב לאספקטים הפיזיולוגיים, הפסיכולוגיים, האסתטיים והחברתיים שלהן. התחלתי לפני כמה חודשים לעבוד על מחקר אישי ומאמר מקיף בנושא. אולי הבלוג שלך יניע אותי להמשיך אותו 🙂

    Reply
    • היי פאגנית 😉 תודה על התגובה!
      1. אולי זה מבדח, אבל עוד לא נתקלתי בילד שאכל עד שהתפוצץ מאורז, מירקות מאודים, משניצל, מעוף או מיוגורט לבן פשוט. מנסיוני, בהנחה שאדם לא סיגל כבר הפרעות אכילה, מזונות לא מעובדים ושאינם עתירים בסוכר, בדרך כלל, לא גורמים לרצון לאכילה מוגזמת שחורגת מתחושת הרעב הטבעית. אני לא שולל שקיימים אנשים המתקשים בזיהוי תחושת רעב/שובע, אבל אחרי מספר פעמים של אכילה בכמות המובילה להרגשה לא טובה, אדם בעל מערכת תחושות תקינה ויכולת ביקורת עצמית טובה, יכול ללמוד מה היא כמות האכילה המספקת עבורו, שמצד אחד תפתור את תחושת הרעב ומצד שני לא תגרום להרגשה לא טובה.

      בגדול, לפני שאנחנו מפתחים יכולת קוגניטיבית המאפשרת לנתח את תחושותינו בהתאם לערכים אליהם אנו שואפים, הגוף פועל על פי מנגנון עונג-כאב, המבקש להרבות בתחושות נעימות ולהמנע מאלו שאינן. אם הזכרת את היוונים, אז הם אכן הרבו לדון בנושא התזונה הנכונה תוך שהשוו בין מימוש מירבי של הנאות חושיות לבין מימוש הנאה מחיי מוסר. בקצרה אומר, שרוב היוונים, התייחסו בצורה שלילית להגזמה בהנאות חושיות והם ביכרו את חיי המוסר, אבל אתייחס באופן מיוחד למנגנון עונג-כאב ולתפיסת הבריאות היוונית בפוסטים עתידיים.
      עדכני אותי כשתסיימי לכתוב את המאמר שלך. אשמח לקרוא!

      2. מקבל את מה שאת אומרת, אולי הייתי צריך להיות זהיר יותר בניסוח ולכתוב “אותם ילדים *עלולים* להתרגל לתת קדימות…”. מתקן בגוף הטקסט.

      Reply
      • טוב.. התשובה שלי לזה קצת (מאוד) ארוכה, כי זה נראה לי די חשוב להבין שביולוגיה משחקת פה תפקיד גדול.

        ילדים לא נולדים “טבולה ראסה” והם לא נולדים “מושלמים”. הם נולדים עם מטענים גנטיים אבולוציוניים ואפי-גנטיים מגוונים, והם רחוקים מלהיות מושלמים. יש ילדים שנהיים שבעים מאוד מהר, יש ילדים שבאופן כללי כמעט לא חשים רעב וצריך להזכיר להם לאכול ולריב איתם כדי שיאכלו. ללא התערבות הורית מתאימה הם לא תמיד אוכלים מספיק וזה יכול לפגוע בהתפתחות השלד שלהם (פגיעה בגדילה לגובה, פגיעה בצפיפות העצם, עיוותי עצמות), בהתפתחות המינית שלהם, במערכת החיסונית וכו’. מצד שני, קיימים ילדים שלא עוצרים את עצמם גם כשהם כבר “מתפוצצים”, אלה ילדים שמתקשים הרבה יותר להתאפק כשהם רואים אוכל, לעיתים קרובות הם חשים רעב גם אחרי שהם אכלו מספיק. זה מעלה להם את הסיכון למחלות לב וכלי דם (בין היתר בגלל דום נשימה בשינה בגלל חסימת דרכי הנשימה בשל הצטברות שומן- ממש כמו מבוגרים עם עודף משקל, רק מגיל הרבה יותר צעיר), זה יכול לזרז את ההתבגרות המינית שלהם ועל ידי כך לפגוע בהתפתחות מערכת השלד, וכו’. כשנבדקו ההבדלים בין ילדים כאלה בני אותו גיל בניסויים מבוקרים, גילו שיש לזה בסיס גנטי.

        יש לזה לא רק בסיס גנטי אלא גם אפי-גנטי- האיתותים הפיזיולוגיים שעוברים מהאם לעובר משפיעים על מתגים גנטיים בחומר התורשתי של העובר, כדי שייצא מוכן בצורה טובה יותר לסביבה שבה צפוי שיגדל.

        דוגמה: נשים הרות שסובלות מרעב במהלך ההריון (בין אם מדובר בנשים ששהו באיזור שיש בו מחסור למשל בגלל בצורת או מלחמה ובין אם מדובר בנשים שהרעיבו את עצמן בגלל הפרעת אכילה), יולדות ילדים בעלי סיכוי גבוה יותר לסבול מהשמנת יתר והמחלות הנלוות לה; גוף האם מגיב לסיטואציות שונות באמצעות הפרשה של חומרים שונים שמגיעים לעובר וזה משפיע על המתגים הגנטיים שלו, כך שהוא יוצא לאוויר העולם כשהוא מוכן להתמודד עם המצב שבו היה שרוי גוף האם. במקרה של הדוגמה שלנו – מצב של רעב. הבעיה – עד שהתינוק נולד ובסביבה שבה הוא גדל, המחסור במזון כבר הסתיים, והוא נשאר איש רעב בעולם של שפע.
        זה מנגנון אבולוציוני שהתאים לעידן שלפני המהפכה החקלאית, בו המחסור היה מתמיד או לתקופות ארוכות ואם האם הייתה רעבה אז היה סיכוי סביר שהיא חיה במקום שבו גם הילד יוולד למחסור. מרגע שהחלה האבולוציה התרבותית המואצת של המין האנושי, האבולוציה הביולוגית של בני האדם לא הדביקה את הקצב והיא לא מגיבה מספיק טוב לשינויים המהירים שהתרחשו בסביבתו של האדם (הומו ספיאנס ספיאנס בשנת 2013 לספירה עדיין מסתובב בערך אותן גנטיקה, אנטומיה ופיזיולוגיה מלפני 50 אלף שנים. המהפכה החקלאית הנאוליתית מלפני 7-12 אלף שנים לא עשתה עליו הרבה רושם 😉 ).

        המטענים הגנטים והאפי-גנטיים שילד נולד איתם קשורים לא רק לויסות של רעב ושובע אלא גם להעדפות קולינריות שמשפיעות באופן ישיר על בחירות תזונתיות. כך למשל ילדים חשים יותר או פחות במרירות של ירקות ומפתחים דחייה בהשפעה של כמות העותקים הקיימים והמופעלים של גנים מסויימים שאחראים על חלק ממנגנון חישת הטעם.

        ליחס של ההורים לתזונה ולהרגלים שהם מקנים לילדים יש חשיבות מאוד גדולה, אבל זה לא הדבר היחיד שחשוב ומשפיע. לדבר על תזונה ולהתעלם מביולוגיה זה כמו לדבר על מערכת השמש ולהתעלם השמש 🙂

        ומלבד זאת אני סבורה שיש להשמיד את הפגאנים 😀

        Reply
  • את יודעת, רודנה, ההערות שלך ממש טובות, אבל הן מקדימות את זמנן בחיי הבלוג ואני מתכנן לדון ברובן בפוסטים הבאים. יחד עם זאת, כיוון ששיתפת אותי במחשבותיך, אנסה לענות עליהן מבלי שאסגיר יותר מידי ממה שהולך לבוא בעתיד.

    אתחיל בהסכמה עם שני דברים שאמרת. [1.] אני מסכים, שברוס ליפטון חורג מתחום הוודאות, כשהוא טוען שאפשר ליצור שינויים גנטיים מכל סוג (וכיוצא בזה שינויים גופניים) בגופנו על ידי תפילה, אהבה ו- “שידור אנרגיות טובות”. זה נכון שמחשבה חיובית תורמת לבריאות נפשית ומכך יכולה לתרום לבריאות גופנית, אבל יש גבול ליכולתן של כוונות טובות ליצור שינויים בגופנו. על אחת כמה וכמה, טענתו על יכולתנו לשדר כוונות טובות לאנשים אחרים ולרפא אותם אינה מגובה בהוכחות מספיקות. טענותיו אלו אינן מבוססות והן כנראה עולות מרצונו ליצור שעטנז בין רעיונות דתיים ומדעיים. [2.] אני מסכים, שלא ניתן להתעלם מביולוגיה כשמדברים על תזונה. אבל… (וכאן יש אבל גדול), בנוגע לטענות של ליפטון, בנוגע למידת חשיבותה של הביולוגיה ובנוגע לטענות אחרות שהעלית בתגובתך, אם נרצה להיות מדויקים ואובייקטיביים עלינו לוודא שאיננו מאמצים מסקנות שטרם הוכחו בצורה חד-משמעית — וזה אומר שצריך לבחון מספר פרדיגמות שמוחזקות בעולם המדעי המערבי כאילו היו עובדות מוחלטות וגמורות.

    לדעתי, רוב טענותיך (על אף שהן נשמעות טוב על הנייר), אינן עומדות בתנאיי וודאות מוחלטת. נכון שחלק מבני האדם נולדים עם בעיות גנטיות שלא מאפשרות להם לבצע פעולות שבני אדם “טיפוסיים” מסוגלים לבצע. לדוגמא: תתרנים אינם מסוגלים להריח; עיוורי צבעים אינם מסוגלים להבחין בין צבעים שונים; יש אנשים שנולדים עם רגישויות למזונות ותרופות מסוימים; יש אנשים שנולדים עם הפרעות אישיות; וכו’ וכו’. דוגמאות להפרעות גנטיות מלידה קיימות וכך גם קיימות דוגמאות להפרעות גנטיות שמתפתחות ללא אזהרה לאחר שנות חיים רבות, אך עלינו להבחין בין דוגמאות בהיקף זניח (שמייצגות קבוצות מיעוט), לבין דוגמאות המייצגות את טבעו המטפיזי של האדם. אנסה להסביר את כוונתי. האם בגלל שתתרן אינו מריח הוא אינו נחשב אדם? האם אדם בעל רגישות למזון או תרופה מסוימת אינו נחשב אדם? האם אדם בעל מוגבלות שכלית אינו נחשב אדם? כל המקרים הללו, מתארים בעיות שעלולות להיווצר מהפרעות גנטיות, אבל אותן הפרעות, על אף שהן חורגת מהיקף הגדרתנו את היצור “אדם”, עדיין אינן מספיקות בשביל לשלול את היות בעלי ההפרעות חברים במין האנושי. אנשים אלה אינם דומים ביכולותיהם במאת אחוזים לאנשים “טיפוסיים”, אבל העובדה שדוגמאות אלו קיימות אינה משנה את הגדרת טבעו המטפיזי של האדם — שיכולה לכלול טווח תכונות רחב שיכולות להיות מושפעות מגורמים שונים. חלק מתכונותינו מושפעים מגורמים ביולוגיים וחלק מושפעות מגורמים פסיכולוגיים ו/או סביבתיים. הלוא קיימות דוגמאות אין ספור למחקרים שבוצעו על תאומים זהים שהופרדו בלידתם ופיתחו תסמיני אישיות ותסמינים גופניים שונים, על אף הקוד הגנטי האחיד. איך הביולוגיה מסבירה את זה?

    ליפטון דווקא מעלה כמה טענות מעניינות בהרצאתו, אבל כדי שיהיה אפשר בכלל לשקול אותן בצורה רצינית צריך לבחון את הפרדיגמות המדעיות שמוחזקות בעולם המערבי. המדע המערבי דורש אובייקטיביות, הוא מבקש להטיל ספק והוא מבקש להימנע מניסוח מסקנות מוחלטות בטרם-עת. כולן דרישות הגיוניות. אבל המדע המערבי המודרני גם הושפע מחסידי החוג הווינאי, שקבעו כי טענות מדעיות תקפות *חייבות* להיות מגובות בנתונים אמפיריים. תמיד. זאת אומרת, שהמדע המערבי המודרני שרוי תחת האמונה שמציבה את הגישה המטריאליסטית כגישה היחידה שבעזרתה ניתן לתקף טענות מדעיות — כי לטענתם, לא ניתן למדוד באופן אובייקטיבי וחד-משמעי רגשות ותחושות פנימיות ולכן התבוננות פנימית (אינטרוספקציה) אינה נחשבת למקור ידע תקף. פרדיגמה מדעית כזו, שגויה מיסודה, כיוון שיש המון נתונים וודאיים שהאדם יכול לאסוף בעזרת התבוננות פנימית שאינה מגובה בנתונים אמפיריים. האם אפשר למדוד בצורה אמפירית, אובייקטיבית וחד-משמעית כמה אדם אוהב מישהו או משהו והאם אהבתו גדולה או פחותה מתחושת אהבתו של אדם אחר? האם אפשר למדוד בצורה אובייקטיבית כמה כואב לאדם, כמה הוא רעב, כמה הוא עייף וכו’. והאם ניתן להשוות באופן וודאי בין תחושת הכאב, רעב, עייפות של אדם אחד מול אדם אחר? לפעמים, התחושה הסובייקטיבית היא הנתון היחיד שיש לנו ואין זה נכון מדעית להתעלם ו”להשליך” נתונים אלו לפח בגלל שאינם מגובים בנתונים אמפיריים וודאיים, שכן הנתונים אכן מעידים על תופעה כלשהי שמתרחשת (בין אם התחושה נובעת מבעיה פיזיולוגית או פסיכולוגית).

    אחת הדוגמאות לתופעה שמאמיני פרדיגמת החוג הווינאי יתקשו להסביר היא הנחת חופש הבחירה. ישנם פילוסופים ומדענים הטוענים שחופש בחירה אינו קיים באמת, כי אי אפשר להוכיח באופן אמפירי כיצד הנפש גורמת לגוף לפעול והאם היא עושה זאת באופן אוטונומי. לטענת אותם מטריאליסטים, בחירה היא תולדת פעולות כימיות ותו לא. האדם חושב שיש לו בחירה חופשית, אבל למעשה כל “בחירותיו” קבועות מראש בהתאם לשרשראות נסיבתיות ותנאים פיזיולוגיים כאלה או אחרים.

    הנחת חופש הבחירה מהווה בסיס לטענתו של ליפטון כי פעולות הגוף הביולוגיות לא בהכרח מחויבות לפיזיקה הניוטונית. שלא תביני לא נכון, אני לא מתיימר לקבל את טענתו שלכל תא בגוף יש מודעות מלאה וחופש בחירה לפעול כפי שהוא רוצה. תודעה עצמית היא תכונה כללית של נפש האדם וזה לא אומר שלכל תא ותא יש נפש ותודעה עצמית משלו. יחד עם זאת, אני לא יכול להתעלם מהעובדה שלנפש האדם יש יכולת לגרום לשינויים מטאבוליים בפעולת הגוף או באופן הבנתנו את העולם שסביבנו. תפיסות מחשבה יכולות גם להשפיע על יחסינו החיוביים או השליליים לתופעות שונות בהן אנו נתקלים בחיים. וחשוב מכך, תפיסות מחשבה יכולות להשתנות במהלך חיינו ואיתן משתנים יחסינו ותגובותינו לתופעות שונות בחיינו. לדוגמא: על ידי כוח המחשבה ויצירת שלווה אני מסוגל להאט את מהירות הדופק. פעם אהבתי מוסיקת רוק כבד והיום אני סולד מז’אנר מוזיקלי זה. האם משהו בגנים שלי הוביל לשינוי? לא ולא. תגובתי למוזיקה השתנתה בגלל שינויים שחלו בתפיסותיי המוסריות שהובילו לתגובה רגשית וגופנית שונה מזו שהרגשתי פעם. אותו דבר אפשר להגיד על אנשים שפעם יכלו לאכול מזונות מסוימים ופתאום אותו מזון גורם להם לבחילה. לפעמים מקור הבחילה נובע מהתפתחות אלרגיה ולפעמים תפיסותינו המוסריות שהשתנו גורמות לנו לתחושת גועל. שתי הסיבות תקפות וקיימות. האם תוצאות של התניות קלאסיות ואופרנטיות אינן דוגמאות לשינויים בתפקוד הגוף? האם השינויים שגורמים התניות אלו נובעים ממקור גנטי?

    אהבתי מאוד את המטפורה שלך שקישרה בין תזונה וביולוגיה למערכת השמש ולשמש. זו אכן השאלה יפה, אבל היא לוקה בחסר. במאמרי לא התעלמתי מביולוגיה כאחראית על פעולות מסוימות, אבל כן ציינתי סיבות נוספות שיכולות להשפיע על תגובותינו הגופניות. אם הקוד הגנטי קבוע ואינו משתנה אנו חוזרים להנחה שאין חופש בחירה וששינוי אינו אפשרי. הרי אם הגנים קובעים את תכונותינו, אז גם תכונות אופי אינן יכולות להשתנות. ועל בסיס אותו טיעון גם תכונות מטבוליות לא אמורות להשתנות. אולם, עבור תכונות אופי ותכונות מטבוליות ניתן למצוא אין ספור דוגמאות לשינויים — שינויים שנעשו מבחירה ושינויים שנעשו מפאת תגובות לגורמים חיצוניים לנו. אחת מהדוגמאות לכך שגנים אינם מלכים יחידים השולטים בנו היא הדוגמא שאת בעצמך העלית על שינויים שעלולים להתרחש בעובר במהלך הריון עקב: תזונה לקויה של האם, לחץ נפשי רב שהיא חווה, עישון, צריכת אלכוהול וכו’ וכו’. אם טענתך ששינויים גנטיים משמעותיים יכולים לקרות רק במרחק עשרות אלפי שנים אז כיצד את מסבירה שגנטיקת הילוד כה מושפעת מפעולות האם במהלך ההיריון? אף אדם לא נולד “מושלם” במובן האפלטוני, אבל זה לא משנה את העובדה שרובנו נולדים עם היכולות הבסיסיות המאפיינות את טבענו כבני אדם — וזה כולל יכולת להבחין בין מצבי שובע ורעב. אנשים שאינם מסוגלים לחוש תחושות אלו מהווים מיעוט אדיר באוכלוסיה. וגם לבעיותיהם יש פתרונות.

    אני רוצה גם לסייג משהו שאמר ליפטון. להבדיל מטענותיו, שינויים גנטיים לא קורים מבחירה מודעת, אבל הם כן יכולים להיגרם כתוצאה מכוחות שפועלים עלינו — ושינויים אלה יכולים להתפתח במרחק דור אחד בלבד ובלי צורך לחכות מאות אלפי שנים לאבולוציה.

    כמו-כן, העובדה שהאדם פיתח חקלאות מתורבתת באלפי השנים האחרונות בלבד אינה אומרת שגופנו אינו מותאם לצרוך את המזונות החדשים שהתפתחו בשנים אלו — אף אם הדמיון האבולוציוני בינינו לבין אבותנו הקדמונים דומה יותר מאשר שונה. כמו נושאים אחרים שמניתי, אני מתכנן לדון בגישה הפלאונתולוגית לתזונה בפוסט עתידי, אבל כרגע אעלה בפניך שאלה מקדימה. מי אמר לך שהומו ארקטוס לא יכל לעכל מזונות שקיימים היום? הרי העובדה שמזונות אלו לא היו בנמצא בתקופתו לא מאפשרת לנו לקבוע חד-משמעית אם הוא יכל או לא-יכל לעכלם. לצערנו הרב, כנראה שאיננו יכולים לבדוק טענה זו בצורה חד-משמעית כי אין לנו הומו ארקטוס בסביבה. מה שאנחנו כן יכולים לעשות זה לראות שקיימים כיום אנשים שמעכלים מזונות מודרניים ללא בעיות. ומבחינתי זה נתון מספק לעת עתה בכדי לקבוע שהגנטיקה של חלקנו מאפשרת לנו לצרוך אותם.

    אני גם רוצה להגיב בפליאה לאחת הטענות שלך, שממש לא צפיתי שאת תעלי. את טוענת שיש ילדים בעלי הפרעות בתחושת שובע ורעב ש”ללא התערבות הורית מתאימה” לא ניתן להבטיח שיאכלו מספיק. אני מקווה שאת מבינה שזו אותה התבוננות פטרנליסטית מובהקת שמכווינה גם את אלו הקוראים להתערבות ממשלתית רבה יותר בכלכלה ובחברה (גם הם טוענים, שבכדי להציל את האדם הפשוט מחוסר יכולתו להתמודד ולהבין את העולם שסביבו, את תחושותיו ואת מה שיהיה לטובתו לטווח רחוק, יש להכריחו לבצע דברים מסוימים על אף חוסר רצונו). אמת, כמו שהסכמתי קודם, יש אנשים וילדים שמתקשים או לא יכולים לחוש תחושת רעב ושובע. אבל האם הפתרון היחיד הוא שההורים (או הממשלה) יקבעו כיצד ראוי שאנשים אלה יאכלו ויפעלו? אני חושב, שההקבלה בין התערבות הורית לממשלתית שווה וכך גם הפתרונות. על האדם הבוגר והילד לגלות את הכמויות הנכונות באופן אישי ויש הרבה מדדים לעשות זאת שאינם כוללים החלטה שרירותית של ההורים — כפי שקיימות הרבה דרכים לנהל חברה ללא התערבות וכפייה ממשלתית.

    לסיום, אני מודע לכך שבשיחתנו דננו בטענות מורכבות מאוד בצורה תמציתית ביותר ואני לא מתכנן לעזבן בכך. המטרה בתגובה זו הייתה להצביע על בעייתיות עם פרדיגמות המדע הנוכחיות בתחום התזונה. היי בטוחה שאני מתכנן להעניק לכל נושא ונושא תשומת לב רבה במאמרים שיבואו. ולכן, למרות שאת מוזמנת להמשיך להגיב לשיחה הזו, נראה לי, שמוטב שתעזרי בסבלנות ותרשי לי לפתח את טיעוניי בצורה מסודרת ומובנית.

    Reply

Leave a Reply

%d bloggers like this: