[לחצו כאן לחלק א׳]

תבונה, אחריות וריסון

״זכור כי בחיים עליך להתנהג כבמשתה. אחד המטעמים נישא סביב האורחים ומגיע אליך. הושט ידך וקח ממנו בצניעות ראויה. אם חלף על פניך ועבר, אל תעכבו. אם עדיין לא הגיע אליך, אל תַפנה את תשוקתך אליו, אלא המתן בסבלנות עד שיגיע אליך. באופן דומה התנהג עם ילדיך, עם אשתך, עם מִשְׂרוֹתיך הציבוריות ועם הונך. אז תהיה ראוי למקום במשתה האלים; אך אם תוכל להתייחס אליהם בביטול — כי אז ראוי תהיה לא רק למקום במשתה האלים, אלא גם לשלוט עמם.״ — אפיקטטוס[1]

את האסכולה הסטואית ייסד זנון מקיטיון. הסטואים לימדו שאיפוק חושי ורגשי, ונאמנות לעקרונות מטאפיסיים, תבוניים ולוגיים הם הדרך להשגת שלמות רוחנית וגופנית. בתחום המטאפיסיקה, הסטואים האמינו בקיום האלים ובכוח הגורל, אולם חשבו שאין טעם להתפלל להשגת מטרות גשמיות, שכן האלים קבעו את מאפייני הטבע ולכן גם עתידנו נקבע מראש בגורל העולם. מבחינה אפיסטמולוגית, הם סברו שנתוני החושים מהווים מקור ידע תקף, אך היו מודעים שהמחשבה האנושית מושפעת מחינוך לא ראוי, רדיפת תענוגות, טעויות לוגיות ושלל סיבות אחרות שעלולות להובילנו לִטעות בפרשנו את נתוני החושים.

מסיבות אלה הסטואים האמינו שחיים מאושרים תלויים באימוץ סגנון חיים המרסן רדיפת תענוגות וביטוי רגשות תחת השגחת התבונה וצו הטבע. הם סברו, שאמות המידה הטובות היחידות למימוש ערכינו הן הסגולות הטובות: זהירות, תבונה, צדק, אומץ ומתינות.

״דחף״ באסכולה הסטואית נתפש כתנועת הנפש כלפי ערך, אך להבדיל מהנהנתנים, הסטואים החזיקו בדעה שערכים מקדמי חיים לא תמיד הולכים יד ביד עם ערכים שמובילים להנאה. כיוצא בזה, בניתוחם המוסרי, הסטואים הפרידו בין בחירת מטרות ומימושן. הם האמינו, שפעולה נחשבת למוסרית וראויה כאשר היא תואמת את טבע הפועל ומטרותיו ואינה סותרת את גורלו, אך הם הוסיפו ואמרו שכל עוד פעולה בוצעה מבחירה תבונית ומודעת, אי-מימושה אינו גורע ממידת הצדק שבה.

הסטואים הבחינו בין דחפים ורצונות טבעיים ובין תאוות, תשוקות ורגשות המבקשים למלא צרכים גופניים שאינם טבעיים. את הדחפים והרצונות הטבעיים טענו שניתן להכפיף לצו התבונה; בעוד שרגשות, תאוות ותשוקות כפחד, תיאבון, עונג וחרדה, שולטים באדם בצורה שאינה מאפשרת חיים תבוניים. הסטואים נמנעו באופן גורף ממותרות, תענוגות ומרגשות חזקים והעדיפו על פני אלה את התרוממות הרוח הנוצרת כשהאדם חופשי מרדיפת צרכים גופניים לא-הכרחיים.

נקודה חשובה נוספת שעמדה בבסיס הגישה הסטואית עלתה מהדגש שהעניקו ללוגיקה. בלי להרחיב בנושא, אסכם ואומר שעקרונות הלוגיקה מבקשים להימנע מסתירות בין טענות ומסקנות. הסטואים הדגישו, שבכדי לממש את ערכינו חייבת להתקיים התאמה בין מטרותינו ובין האופן שנבחר לממשן — שכן אופן פעולה הסותר את המטרה המבוקשת לא יאפשר לממשה.

לשם הבהירות אמחיש העניין בדוגמא שנתן אפיקטטוס. אדם המבקש לנצח במשחקים האולימפיים, צריך להבין את מטרתו ואת הדרך הנכונה להפכה למציאות. אם לא יתאמן במסירות, יאכל נכון, יקשיב להוראות מאמנו וימנע מהסחות דעת, מטרתו לא תושג. עליו להיות אחראי לבחירותיו, להבין את הפעולות הדרושות למימושן ולהתחייב אליהן באופן מלא, שכן כל פעולה הסותרת את מטרתו הסופית תפגע ביכולתו לממשה.

בין אם מדובר בבחירת מקצוע, בשימור מערכות יחסים, במימוש יעדי הרזיה ובניצחון בתחרות, כדי לממש (או לשמר) את מטרותינו עלינו לפעול בדרך שלא תסתור אותן. כישלון בזיהוי הדרך, יפגע ביכולת מימוש המטרה; אי-התמדה בדרך הדרושה, תפגע ביכולת מימוש המטרה; וניסיון לממש מטרות סותרות במקביל, תפגע ביכולת לממש כל אחת מהן. בכדי להצליח לממש את מטרותינו עלינו לזהות את מכלול הצעדים הדרושים למילוי המטרות שבחרנו ולהישאר נאמנים להן חרף הקשיים שבדרך — גם אם הדבר כרוך בהגבלה עצמית.

אם כן, ״הטבעי״ באסכולה הסטואית זוהה בשלוש צורות: [1.] עם קיום צו הגורל; [2.] עם חיי צמצום חומרי ומתינות רגשית; [3.] ועם התאמה בין מטרות נבחרות והדרך לממשן.

״אם כן, כשאתה מכוון עצמך לדרך חיים זו, זכור שעליך לפעול במרץ. ישנם הרגלים ודברים שעליהם תצטרך לוותר לגמרי, ואחרים — לדחות לעת עתה. אם, מצד אחד אתה חפץ בדרך חיים זו ומן הצד האחר אתה רוצה משרה רמה ועושר, יהיו לכך שתי תוצאות אפשריות. האחת — ייתכן כי לא תוכל להשיג משרה רמה ועושר משום שאינם עולים בקנה אחד עם אורח החיים שאתה מבקש; האחרת — לבטח לא תצליח לסגל לעצמך את אורח החיים המבוקש, אשר הוא בלבד מביא חופש ואושר.״[2]

״הסר את ההימנעות מכל אותם דברים שאינם בשליטתנו וכוון אותה כלפי הדברים שאינם לפי הטבע אך בשליטתנו. התנזר לגמרי מן התשוקה לעת עתה. שהרי אם תחשוק בדבר מן הדברים שאינם בשליטתנו, מן ההכרח שתהיה אומלל;״[3]

״בכל עניין עליך לבחון את הדברים הראשוניים, המכוננים, ואת הבאים בעקבותיהם. באופן זה גש אל העניין עצמו. שהרי אם לא כן, בתחילה תיגש אליו מלא התלהבות, מאחר שלא נתת דעתך לאף אחד מן הדברים הבאים בהמשך, אולם אחר כך — משיתגלו כמה היבטים מבישים — תַפנה עורף לכל העניין.

אתה רוצה לנצח במשחקים האולימפיים? גם אני, חֵי האלים, שהרי דבר זה הוא מעולה. אך בְּחן את יסודות העניין ואת הדברים הבאים במהלכו, ובאופן זה טול את המלאכה: עליך לסגל לעצמך משמעת, לנהל משטר אכילה, להתנזר מעוגות, לנהל משטר אימונים — בשעה קבועה, בחום, בקור, לא לשתות מים קרים, לא לשתות יין אם יזדמן לך, ובקיצור — עליך למסור את עצמך לידי מאמנך ממש כמו לידי רופא. אז עליך להיכנס לתחרות. אפשר שתידרש להשליך ידך, לסובב קרסולך, לספוג אבק לרוב, ופעמים ילקו אותך בשוט ועם כל זאת — ייתכן שתנוצח.

לאחר שבחנת דברים אלה, אם עדיין תרצה, לך בדרך האתלטים. שהרי אם לא כך, תפנה לאחור כדרך הילדים, אשר פעם משחקים כמתאבקים, פעם כגלדיאטורים, פעם כמריעים בחצוצרה ולבסוף מדמים שהם שחקנים בטרגדיה. כך גם אתה — פעם הינך אתלט, פעם גלדיאטור, ואחר כך נואם, ולאחר מכן פילוסוף — אולם אינך עושה דבר מתוך מסירות שלמה, אלא כמו קוף אתה מחקה את המראה שנגלה לעיניך, ופעם תהיה מרוצה מדבר אחד ופעם מאחר. שהרי הגעת לעניין מתוך בחינה ולא מתוך סקירה כוללת, אלא באקראי ולא בלב שלם.

באופן דומה ישנם אנשים, אשר לאחר שראו פילוסוף ושמעו מישהו המדבר היטב כמו סוקרטס (ובאמת מי יכול לדבר כה טוב כמוהו?), רוצים גם הם להיות פילוסופים.

אדם, ראשית שקול את טיבו של העניין ואז לְמד היטב את טבעך שלך, והאם יש ביכולתך לשאת את המטלה. אתה רוצה להתחרות בפנטאתלון או בהתאבקות? הבט בידך, בירכך וראה מה טיבם — שהרי בני אדם שונים מתאימים לפעילויות שונות.

האם אתה חושב שבעשותך את הפעילויות האלה תוכל לאכול או לשתות במידה שאתה רגיל, להתרגז ולהיות נרגן כהרגלך? יהיה עליך להסתפק בשינה מועטה, לעמול קשה, להתרחק מבני ביתך, לספוג זלזול מצד משרתיך ולהיות מושא צחוק ולעג לכל הסובבים; בכל עניין תהיה ידך על התחתונה — בכבוד, במשרה, בדין ובכל עניין אחר.

שקול דברים אלה, אם תרצה להחליפם ברוגע, בחופש ובחוסר דאגה; אך אם לא — אל תתקדם לעברם, פן, כדרך הילדים, תהיה פעם פילוסוף, לאחר מכן גובה מס, ושוב נואם ואז שליחו של הקיסר. דברים אלה אינם יוצרים הרמוניה. עליך להיות אחד — טוב או רע. באמצעות יכולותיך שלך עליך לטפח את היסוד החושב שבך או, בניגוד לכך, לשים לב לדברים החיצוניים; או שתשפר את פנימיותך או את חיצוניותך. כלומר, או שתלך בנתיבו של הפילוסוף או של ההדיוט.״[4]

״באשר לדברים הנוגעים לגוף, טול רק את מה שהכרחי באמת, למשל — אוכל, משקה, ביגוד, בית, משרתי בית. הסר כל דבר שיש בו משום ראווה או מותרות.״[5]

״כאשר אתה מקבל רושם של תענוג כלשהו — בדיוק כמו לגבי כל רושם אחר — הישמר פן תיסחף על ידו. הנח לעניין להמתין וקח לעצמך שהייה. עכשיו חשוב על שני הרגעים האלה: האחד — זה שבו תיהנה מהתענוג, והאחר — זה שבו, לאחר שנהנית, תשקול את המעשה ותנזוף בעצמך. וכנגד שני אלה — כמה תשמח ותהלל את עצמך אם תמשול ביצרך. אולם, אם נגלית הזדמנות נאותה לפעולה כלשהי, היזהר שמא תיכנע להיבטים המפתים והמושכים שלה, אלא הצב לנגד עיניך כמה טוב יותר לדעת בלבך שגברת על דברים אלה וניצחת ניצחון זה.״[6]

״גופו של אדם הוא אַמַת המידה לרכושו, ממש כפי שגודל כף הרגל היא אמת המידה לנעל. אם תאמץ עיקרון זה, תשמור על אמת המידה הנאותה. אך אם תעבור את המידה, בסופו של דבר תיפול כמו שנופלים מִצוּק. כך גם באשר לנעל: אם תעבור את המידה, כלומר תחפש דבר מה מחוץ לדרישת כף הרגל — בתחילה תהיה לך נעל מצופה זהב, לאחר מכן נעל בצבע ארגמן, ולאחר מכן מעשה רִקמה. שהרי משעוברים את המתינות פעם אחת, כל הגבולות נפרצים.״[7]

״עד מתי תדחה את המחשבה שאתה ראוי לדברים הטובים ביותר ולא תחרוג במאומה ממצוות ההיגיון? קיבלת את עקרונות הפילוסופיה; הסכמת עם הדברים שעמם היה עליך להסכים; לאיזה מורה אתה עוד מחכה, שעד בואו אתה דוחה את שיפור עצמך? כבר אינך נער, אלא גבר בוגר. אם עכשיו תזניח זאת; אם לא תהיה נחוש, אלא תערום תמיד דחייה אחת על גבי רעותה; אם תקבע יום ועוד יום שרק אחריו תתחיל לייחד תשומת לב לעצמך — לא תתקדם כלל, ואך כלל לא תבחין בכך, אלא תמשיך בחייך עד יום מותך כאדם חסר השכלה.

לכן כבר עכשיו דרוש מעצמך לחיות כאדם בוגר, כמי שמתקדם בלימודו, וכל מה שנראה לך טוב ביותר — יהיה לך חוק שאין להפר. אם תעמוד בדרכך משימה קשה או נעימה; אם יקרה בדרכך דבר מה בעל שם טוב או בעל שם רע — זכור כי המכריע הוא עכשיו, כי התחרות האולימפית מתרחשת ברגע זה וכי אי אפשר עוד לדחותה. זכור כי די בתבוסה אחת, בכניעה רגעית כדי להרוס את ההתקדמות או להחיות אותה.

באופן זה הגיע סוקרטס לשלמות — בכל העניינים הוא ניתב את תשומת לבו להיגיון ולא לאף דבר אחר. ואתה, אפילו אם עדיין אינך סוקרטס, עליך לחיות לפחות כמי שרוצה להיות סוקרטס.״[8]

חָיוֹת, קִטניות וגלגול נשמות

פיתגוראים חוגגים זריחה – פיודור ברוניקוב – Wikipedia

בתחום התזונה, מזוהה האסכולה הפיתגוראית עם צמחונות והימנעות מאכילת קטניות. אסכולה זו התפתחה בתקופה הקדם-סוקרטית ופעלה ככת מיסטית סגורה. חסידיה האמינו בכוח האלים, בגלגול נשמות ובכוחם הקוסמי של מספרים. כיוון שהפיתגוראים שמרו על טקסיהם בסודיות, תיעוד סגנון חייהם ניזון משמועות וסתירות רבות. יחד עם זאת, מקורות רבים מציינים שנורמות ההתנהגות בקבוצה היו נוקשות במיוחד: חברים חדשים התחייבו לשתוק במשך חמש שנות לימודיהם הראשונות, נאסר עליהם להתפלל לאלים בבקשות אישיות, חויבו לחיות בצניעות, אכלו ושתו בצמצום והמעיטו במגע מיני.

הפיתגוראים האמינו שלאחר מותנו הנשמה עשויה להיברא מחדש בגוף אדם, חיה או צמח, ולכן, מפאת כבוד לנשמת המתים, נמנעו מהריגה ואכילת בעלי חיים. המניעה מקטניות נשמעת תמוהה בעיניים מודרניות, אך כפי שנאמר, מקור האיסור היה מיסטי ביסודו. קטניות הזכירו לפיתגוראים איברים פנימיים ולכן נמנעו מהן לחלוטין. נאמר שקטניות פוגעות בחיים, כיוון שהן מייבשות צמחים המונחים בקרבתן. נאמר שהן מקשות על העיכול. והיו אף שטענו שהן קשורות לגיהנום.

הפיתגוראים נבדלו מגישות צמחוניות מודרניות, שכן הימנעותם ממזון מן החי לא התבססה על זכותן המוסרית של חיות לחיים, כי אם על הרצון למנוע פגיעה בנשמות בני האדם המתקיימות בגופן.

“He forbids men to pray for anything in particular for them selves, because they do not know what is good for them. He calls drunkenness an expression identical with ruin, and rejects all superfluity, saying, “That no one ought to exceed the proper quantity of meat and drink.” And on the subject of venereal pleasures, he speaks thus: — ” One ought to sacrifice to Venus in the winter, not in the summer; and in autumn and spring in a lesser degree. But the practice is pernicious at every season, and is never good for the health.” And once, when he was asked when a man might indulge in the pleasures of love, he replied, “Whenever you wish to be weaker than yourself.”[9]

“They say, too, that he was the first person who asserted that the soul went a necessary circle, being changed about and confined at different times in different bodies.”[10]

“The Pythagoreans also assert, that the whole air is full of souls, and that these are those which are accounted daemones, and heroes. Also, that it is by them that dreams are sent among men, and also the tokens of disease and health” […] “Also, that a state of purity is brought about by purifications, and washings, and sprinklings, and by a man’s purifying himself from all funerals, or concubinage, or pollution of every kind, and by abstaining from all flesh that has either been killed or died of itself, and from mullets, and from melanuri, and from eggs, and from such animals as lay eggs, and from beans, and from other things which are prohibited by those who have the charge of the mysteries in the temples. And Aristotle says, in his treatise on Beans, that Pythagoras enjoined his disciples to abstain from beans, either because they resemble some part of the human body, or because they are like the gates of hell (for they are the only plants without parts); or because they dry up other plants, or because they are representatives of universal nature, or because they are used in elections in oligarchical governments. He also forbade his disciples to pick up what fell from the table, for the sake of accustoming them not to eat immoderately, or else because such things belong to the dead.”[11]

“They say that once, as passing by he saw A dog severely beaten, he did pity him, And spoke as follows to the man who beat him: — ” Stop now, and beat him not; since in his body, Abides the soul of a dear friend of mine, Whose voice I recognized as he was crying.”[12]

סיכום

החידוש שהציגו חסידי הנהנתנות והאיפוק לשיח התזונה הנכונה התמקד בהסתמכותם על עקרון העונג כנקודת מוצא. להבדיל מגישת המוסר האפלטונית והאריסטוטלית, מרבית חסידי הנהנתנות והאיפוק נמנעו מפיתוח גישות המבוססות על ערכים ערטילאיים ונורמות חברתיות. עקרון העונג שימש כאמת מידה לבחון את ההתנהגות האנושית אל מול מאפיינים ביולוגיים-פסיכולוגיים, במטרה להראות את הקשר ההכרחי בינם לבין רווחה אנושית.

הנאה אישית, בין אם מערכים חומריים או רוחניים, הפכה להיות סיבה מספקת לבחירה ולפעולה מוסרית. והתמקדות חדשה זו הובילה לכינון תפישות פילוסופיות חדשות אודות מטרת החיים והדרך לממש אושר. הנהנתנים וחסידי האיפוק ביקשו אושר שאינו כרוך בהבנה שרירותית של אידאות המתקיימות בעולם אחר, ולא צורך למצוא את מידת האמצע בין ערכים חיוביים ושליליים. הנהנתנים וחסידי האיפוק סברו, כי מימוש חיים מאושרים ובריאים תלוי במחויבות לדרך חיים מסוימת תוך ויתור על מטרות משניות העלולות לפגוע ביכולתנו לממש את מטרותינו הראשיות.

כל אחת מחמשת הגישות שהצגנו בשני הפוסטים האחרונים העלתה טענות ראויות. הנהנתים הדגישו לראשונה כי לסיפוקים חומריים יש מקום בחיי האדם והתייחסו אליהם כערכים ראויים היכולים לתרום לרווחה אישית. מאידך, הציניקנים הדגישו, שכמיהה עיוורת אחר ערכים חומריים עלולה להוביל לרדיפה סתמית אחר מטרות שאינן הכרחיות, לפגיעה כלכלית ולפגיעה בחירות הפסיכולוגית. האפיקוראים הציעו גישה משלבת שזיהתה כי חרדה נפשית היא גורם משמעותי המוביל לפגיעה באיכות חיי האדם, וכי הדרך להפיגה תלויה במימוש ערכים רוחניים לצד הנאה מבוקרת מערכים חומריים. הסטואים התמקדו ביתרונות העולים מחיי איפוק. והפיתגוראים התמקדו בקשר ההוליסטי בין האדם לטבע וכיצד קשר זה עשוי לתרום לחיים טובים.

יחד עם זאת, אין ספק שניתן לזהות גם כשלים בגישות אלה ונקודות לשיפור: [1.] הנהנתנים התעלמו מהתלות הפסיכולוגית והתוצאות הגופניות השליליות הנוצרות כאשר אדם מעניק לעצמו דרור לממש כל חשק קצר מועד שנקרה בפניו. הם גם התעלמו מהעובדה שלטווח הרחוק בני אדם אינם יכולים לחיות מרגע לרגע, כיוון שחיים אנושיים מוצלחים מחייבים תכנון לעתיד והבחנה בין ערכים חשובים יותר ופחות. [2.] הציניקנים החזיקו בתפישת חירות מעוותת שהעדיפה להחזיר את האנושות לתקופת האבן מאשר להקל על חיינו תוך שימוש בערכים חומריים. [3.] הפיתגוראים נמנעו מאכילת מזונות מן החי וקטניות. אך האם ניתן להוכיח באופן חד-משמעי את עקרון גלגול הנשמות ואת הקשר בין קטניות לגיהנום? האם מסקנותיהם לא היו נמהרות ומבוססות על אמונות תפלות וטענות לא מבוססות? [4.] הסטואים דגלו בדחיית הנאות הגוף ובאיפוק רגשי ולכן לא מפתיע שיוונים אחרים התייחסו אליהם כמאותגרים רגשית. אך האם סגפנות אכן יכולה לייצר אושר אמיתי? האם תחושות התעלות רוחנית וגופנית אינה חלק בלתי נפרד מאנושיותנו ואושרנו? [5.] ולבסוף, האפיקוראים, על אף שדגלו בשילוב גופני-רוחני, האמינו שמימוש שלווה מחייבת התנתקות חברתית והימנעות מכל תופעה העלולה לגרום ללחץ. אך האם לא נכון הדבר שכמעט כל פעילות חברתית וכמעט כל ניסיון לממש מטרות מורכבות טומנים בחובם סיכונים, אתגרים ואי-ודאויות שגורמים ללחצים נפשיים? ולכן, האם נכון להמנע מהם לחלוטין? האם חיים ללא אתגרים באמת יכולים לספק אושר? ומה עם תחושת ההתעלות המושגת כשאתגרים אלה ממומשים?

השיח אודות עקרונות הנהנתנות והאיפוק מוביל אותנו צעד נוסף לפנים, כיוון שהציג את הקשר בין עונג גופני-רוחני ובין היכולת לממש אושר ובריאות. כמו אפלטון ואריסטו לפניהם, חסידי הנהנתנות והאיפוק, היו חפצי חיים ולכן מטרתם העיקרית הייתה מימוש חיים מאושרים בעולם הזה. כל גישה הציעה נקודות למחשבה ואימוץ, אך גם סבלה מחסרונות. ולכן, בהמשך הדרך, נצטרך לבדוק אם קיימת שיטה שתשלב את היתרונות השונים שהוצעו תוך הימנעות מנקודות התורפה.

בפוסט הבא נמשיך לדון בפרדיגמות שונות לתזונה נכונה. נתמקד בתפישה הנוצרית-קתולית ונראה כיצד היא שונה בתכלית מהתפישות עליהן דיברנו עד כה.

Pleasure-Table

מקורות:
[1] אפיקטטוס. המדריך. תרגום: אברהם ארואטי (נהר ספרים, בנימינה, 2010). פרק טו, ע׳ 30.
[2] פרק א, סעיף 4, ע׳ 12.
[3] פרק ב, סעיף 1, ע׳ 14.
[4] פרק כט, סעיפים 1-7, ע׳ 48-50.
[5] פרק לג, סעיף 7, ע׳ 57.
[6] פרק לד, ע׳ 61.
[7] שם, פרק לט, ע׳ 66.
[8] פרק נא, סעיפים 1-3, ע׳ 80-81.
[9] Diogenes Laertius. The Lives and Opinions of Eminent Philosophers. Translation: C.D. Yonge (Bohn, London, 1853). Book VIII, Pythagoras, pp 341-342
[10] p. 344
[11] pp. 351-352
[12] p. 353
[13] Ancient Ethical Theory. Stanford Encyclopedia of Philosophy

Leave a Reply

%d bloggers like this: